צער בעלי בעלי החיים

אני חושבת שהגיעה השעה שאצא סוף סוף מהארון ואכריז ללא בושה:

“אני איילת, ואני לא סובלת בעלי חיים”

כן, כן, אני רואה אתכם כל מנשקי הכלבים (איכס), מאכילי החתולים, מגדלי העכברים ומלטפי הצבים: אני רואה אתכם לוקחים צעד אחורה ומסיטים את מבטכם יפה הנפש הצידה בסלידה.

במשך 20 השנה שבהן אני נשואה באושר למקגייבר חובב החיות, נאלצתי לפתוח את ליבי הקשה ואת ביתי המצוחצח לסוגים שונים של בעלי חיים. אז מה היה לנו עד כה? כלב, תוכונים, לאב בירדס, תוכי מסוג דררה (עם אופי חרה), דגים וארנב.

הכלב, “שוקו” החמוד, פינצ’ר, סבל מהפרעת אישיות דו קוטבית. מצד אחד היה עליז, פזיז, קופצני שלא לומר היפראקטיבי ומצד שני היה עצבני ונקמן. נסראללה קטן.

במהלך השנים שחי אצלנו בבית הוא פיתח אופי אימפריאליסטי ומשותף זוטר בדירת שלושה חדרים של זוג צעיר הוא הפך להיות בעל בית עצבני, שתלטן ומטיל אימה. ושתן. הרבה שתן. המקומות המועדפים עליו להטלת השתן היו דלת המקרר או המדיח. תנסו אתם לחזור הביתה ולגלות שלולית צהובה בסמוך למקרר, לגרור את המקרר החוצה, לשטוף ולהחזיר למקום ותדווחו לי אם אתם עדיין חובבי חיות.

ככל שהכלב הזה אהב את מקגייבר, ההורה הטוב- כך שנא אותי. הוא חירבן על הצד שלי במיטה, לעס את נעלי המוקסין האהובות עלי עד זוב עקב והגדיל לעשות כשהתבצר מתחת למיטתו של הנסיך בן השבוע, חשף מולי שיניים וסירב להתפנות. ברגע שאימץ את פוזת “בעל הבית השתגע” העברתי את הכלב המתוק הזה למשפחת אומנה. למה לא? שיהנו ממנו עוד משפחות, למה רק אנחנו?

אחר כך הגיע תור הציפורים. אני לא יודעת מה איתכם אבל בנערותי הייתי פריקית של הסרט “הציפורים” של היצ’קוק. כל התוכים והדררות והלאב בירדס שלנו היו סטטיסטים בסרט האימה הזה. לא בדיחה.

הגדיל לעשות הדררה הערס “מיקו”. הוא הסתובב בבית חופשי מחוץ לכלוב בחזה נפוח סטייל יהורם גאון בקזבלן. התחביב העיקרי שלו היה להתעלל בי. היה מגיע בשקט בשקט בזמן שהייתי יושבת בשלווה בבוקר שותה קפה וקוראת עיתון ואז בלי שום התראה מוקדמת “טאאך!” הוא היה מרביץ לי ניקור בכפות הרגליים היחפות. אני הייתי קופצת בבהלה והוא היה זורק בי את מבט ה”מותק תרגעי, מה את עצבנית” שלו. גם המותק הזה עשה רילוקיישן.

על הדגים אין הרבה מה לספר. גחמה רגעית של הנסיכה גרמה למרפסת שלנו (שם מוקם האקווריום) להריח כמו הנילוס. לאחר מספר חודשים נפטרו הדגים בטרם עת ונערכה להם לוויה ממלכתית באסלת בית השימוש. תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.

הנסיכה מקדימה, הדג מאחורה

אחרון חביב הוא הארנב “נבי” תוצר הגחמה המשותפת של הנסיכה ושל אביה, ד”ר דוליטל. נבי, השוהה הבלתי חוקי קיבל אצלנו דיור מוגן במשך יותר משלוש שנים בכלוב במרפסת. האמת, מכל דיירי הבית הוא היה השקט מכולם, אך אחזקתו כרוכה היתה בעיסוקים שונים ומסריחים בעיקרם, ותנחשו מי היה צריך להתעסק בזה יום יום? ניחשתם נכון. הנסיכה וד”ר דוליטל עסוקים מדי בשביל להתפנות ולטפל בזוטות החיים.

השבוע נמצאה משפחה מאמצת לארנב המתוק שלנו- השכנים מלמטה, שבניגוד אלי הם מגדלים ארנבת בלברליות מוחלטת: כלומר, הארנבת זוכה שם לחופש מוחלט, מסתובבת בבית חופשי- חופשי ונהנית מהחיים ללא כלוב. ארנבת שרלילה. נבי סוף סוף זכה השבוע לראשונה בחיי מין עשירים וסוערים ואני מאחלת לו מכל הלב אריכות חיים ונחת מהילדים.

ביום שעזב את הבית, התרווחתי לי בהנאה על הכורסה שבמרפסת הנקייה שלי והכרזתי בקול שזוהי החיה האחרונה שחיה אי פעם בביתנו. הטלתי איסור מוחלט על הכנסת בעלי חיים הביתה, מעתה ועד עולם, וכיוון שאני גם בעלת זכות הווטו בבית (כמו נשיא ארה”ב), אז זה גם סופי.

* לאחר שקרא את הרשומה בטרם פורסמה, הרגיש מקגייבר צורך להוסיף כמה מילים משלו כדי למנוע את השחרת פניי מפי קוראי הבלוג היקרים שלי, חובבי בעלי החיים: “כל זמן שחיו בביתנו בעלי חיים, הם זכו מאשתי ליחס הוגן, חם, לשפע של מזון, פינוקים ולרמת חיים גבוהה. אך כמו שכל חמות יהודייה יודעת: אהבה אי אפשר לזייף.”