לפרק 11 קוראים uncharted, ובעברית: לא ממופים. במקור היו צריכים לקרוא לפרק “מרק צבים” ע”ש הסצנה האייקונית שמופיעה בסופו, אבל המפיקים ידעו שאם יכנו כך את הפרק יהיה ברור לצופות כבר מתחילתו, כי בסופו קלייר מצאה (שוב!) את ג’יימי, ואז גורם המתח היה נשבר. אבל כדי לא להתעלל בנו יתר על המידה, הצב ששוחה ביחד עם הכיתוביות, מיד עם סיום מזמור הפתיחה, מרמז עבורנו על הבאות עלינו לטובה.
זה היה פרק מוצלח, משעשע ומספק. האב פוגדן ההזוי סיפק לנו אתנחתא קומית לאחר הפרק רווי הטרגדיות מלפני שבוע, פלוס המפיקים זכו לשמור על הביצים שלהם, כשהכניסו את מרק הצבים לכאן.
אז לאחר שקלייר קפצה למים באישון הליל, כעת הקיץ הבוקר, והיא שוכבת מעולפת וצפה, הכל אודות לחביות הוויסקי הריקות. (כי וויסקי משמש כמשקה, כחומר חיטוי, כתרופת טשטוש וכעת גם כרפסודה מצילת חיים. יאי לוויסקי!)
הגל הגדול שוטף אותה לחוף, ו 15 הדקות הראשונות של הפרק הן “השרדות ג’מייקה” עם נגיעות אינדיאנה ג’ונס, בטעם רובינזון קרוזו, וונדר וומן ומת לחיות 2. אבל באמת, מה שעובר עליה ב 15 דקות האלה אני לא מאחלת לאוייבים שלי. הנה תקציר על מה שקורה לה:
ביום הראשון היא תרה אחרי מים.
היא בונה מחסה מהמעיל באטמן שלה, שמספק לה צל
היא מצליחה להבעיר אש בעזרת חיכוך של שתי אבנים זו בזו
ומשתמשת בכרית שעושה תחת, כחומר תבערה. אחר כך היא גם שורפת את הכרית הזו, שזה כמו לשרוף את החזייה כאקט פמיניסטי, אבל בסגנון הייחודי של קלייר.
כשהיא קמה בבוקר, כל הרגליים שלה מכוסות בנמלי דם עוקצניות
ומהבד של התחתונית היא מאלתרת תחבושת
היא נכנסת לג’ונגל שם היא מוצאת אגוזי קוקוס…ריקים!
ואת היום השני היא מסיימת כשרשרושי ג’ונגל מפחידים אופפים אותה מכל עבר.
האם היא בוכה? לא.
האם היא מרחמת על עצמה? לא ולא.
בבוקרו של היום השלישי, היא מתעוררת כשנחש מתפתל על גופה.
האם היא צורחת בבהלה? לא.
היא ממשיכה לנדוד בג’ונגל, ובשלב מסוים מגלה שכל הרגליים שלה מלאות בשלפוחיות מהעקיצות של הנמלים.
האם היא נכנסת להיסטריה? לא.
בדרך היא רואה שלד של איזו חיה.
האם היא צורחת בבהלה? לא.
בתום 15 הדקות הראשונות של הפרק, ובתום שלושה ימי נדודים בג’ונגל, היא סוף סוף שומעת קול של אדם, ואז היא מתעלפת.
כשהיא מתעוררת מעילפונה, היא מוצאת את עצמה קשורה למיטה,
ואישה עם פנים לא ידידותיות בעליל גוהרת מעליה. האישה אומרת משהו בשפה זרה, וקלייר מבקשת ממנה מים.
האישה הלא ידידותית בעליל משקה אותה כשהיא נוקטת באותה טכניקה שקלייר נקטה על הפורץ מאדינבורו- היא מערה לה מים בגסות לגרון בלי רחמנות.
אחר כך האישה הזו לוקחת לקלייר את הבגדים לכביסה, לא לפני שהיא בוחנת בחשדנות את הפלא הטכנולוגי, ריצ’רץ’.
כשקלייר פוקחת את עיניה בפעם הבאה, היא מוצאת שצ’ארלס ברונסון לוקס אלייק, גוהר מעליה.
צ’ארלס ברונסון מציג את עצמו: אני האב פוגדן, עבדך הנרצע, גבירתי.
תוך שני משפטים, קלייר מבינה שמדובר בפסיכופת.
הפסיכופת הזה לא מפסיק להפתיע- יש לו אגוז קוקוס שהוא מכנה בשם “קוקו”, והוא מדבר אליו ממש כמו שטום האנקס דיבר אל ווילסון הכדורעף ב”להתחיל מחדש”. ניק פלטצ’ר נותן כאן הופעה מקסימה. הוא גאוני במופרעותו.
יש שם כמה קטעים הורסים שבהם האב פוגדן נוזף בקוקו לא לבהות בקלייר. ואז הוא מתחיל לדבר על ארמנחילדה אהובתו המנוחה.
ממסיטה האנטיפטית שולחת את קלייר להתרחץ.
קלייר עושה אמבטיה והיא מרוצה.
עד שהיא פותחת את העיניים ומגלה שהעיצוב של פינת הרחצה הוא קצת מחשיד- מכל עבר תלויות להן גולגלות של עיזים.
אחרי האמבטיה הקריפית, מגיעה הארוחה הקריפית לא פחות.
ממסיטה מגישה את האוכל בעצבנות,
והאב פוגדן מסביר מה בתפריט:
“פלנטיין מטוגנת עם מניהוט ושעועית אדומה”. קלייר ואני תוהות ביחד האם “פלנטיין” זו אחת העיזים שלו?!
הערת בדיעבד: תודה לקוראת המסורה שלי אסתי- בזכותה עכשיו אני יודעת שפלנטיין זו לא עז, אלא סוג של בננה מטוגנת. האב פוגדן יותר מדי אוהב את העיזים שלו כדי לאכול אותן.
אוף טופיק: שימו לב לכיסא ההורס שממסיטה מתיישבת עליו. כתבתי פוסט שלם על כיסא בדיוק כזה בפוסט “מעשה בכיסא”.
קלייר טועמת את התבשיל של ממסטה
ממסיטה נותנת בה מבט של “דירבאלק לא טעים לך”
קלייר כמעט נחנקת אבל אומרת, כמו שאני תמיד אומרת לחמותי: זה מאד טעים.
האב פוגדן מספר כיצד הוא התגלגל אל האי הזה, כיצד הוא הכיר את ארמנחילדה, התאהב בה וכיצד לבסוף ארמנחילדה מתה. אני מקווה שלקלייר ברור שהוא מדבר על העז שלו. לדעתי, ארמנחילדה היא עז. הרסלף השאירה את העניין קצת פתוח בספרים, אבל אני כמעט בטוחה שהאב פוגדן המופרע התחתן עם עז.
וכאילו לא די בסיפורים הסכיזופרניים שלו, הוא עכשיו מציע לה “קצת יופהההה”- שזה סוג של חשיש, בדיוק מה שהוא צריך במצבו.
קלייר מנהלת שיחה הזויה עם האב פוגדן, שמסרב, לאחר התייעצות עם אגוז הקוקוס שלו- לשחרר אותה.
ממסיטה דווקא בעד שקלייר תלך ובין השניים מתחולל ויכוח.
קלייר נחושה לעזוב. היא רוצה להפליג לכיוון ג’מייקה כדי למצוא את ג’יימי. על הדרך, היא מוצאת מראה קטנה ולוקחת אותה כסוביניר. היא תשמש אותה בהמשך.
האב פוגדן חוזר אל קלייר עם עוד סיפורים על ארמנחילדה. השמלה הזו, היתה שלה. אני בהחלט יכולה לראות עז לובשת אותה. אם הוא מדבר עם אגוזי קוקוס, הוא גם מסוגל להתחתן עם עיזים.
הוא משתכנע כי קלייר צריכה לעזוב, אבל מסייג את דבריו “רק אם קוקו האגוז קוקוס יסכים, תוכלי לעזוב בבוקר”.
בבוקר קלייר מתעוררת, ובמוחה רעיון מבריק. היא מבינה ש If you can’t fight them- join them
והיא מנהלת שיחה פורה במיוחד לאוזניו של האב פוגדן, עם קוקו האגוז קוקוס, שלמרבה המזל נאתר לבקשתה לעזוב.
אבל כאילו שלא היו לנו מספיק צרות לחודשיים- עכשיו ממסיטה צורחת בחוץ שאיזה מלח סיני צלה את ארבלה!
כשקלייר שומעת שמלח סיני הוא שצלה את ארבלה, היא עושה אחד ועוד אחד ומבינה שמדובר במיסטר ווילובי.
ממסיטה מספרת שיש הרבה מלחים על החוף ושהם מסדרים את האנייה שלהם. קלייר רצה לכיוון החוף.
ובינתיים על החוף, על שפת הים יושב לו ג’יימי ומסתכל על הארטמיס.
פרגוס מספר לנו שכל צוות הספינה כולל הקפטן הערס- מתו.
ג’יימי נחוש לתקן את הספינה במהירות ולצאת לדרך- כדי להתאחד עם אשתו בקינגסטון.
ג’יימי… טוב. אני סתם נהנית לעשות הקפאת מסך על ג’יימי
כעת אנחנו במרוץ נגד הזמן- הספינה חיש מהר מתוקנת
וקלייר אצה רצה לה לחוף. האם היא תספיק להגיע לפני שהם יפליגו???
בריצת האטרף שלה היא מספיקה להיפצע ביד. האם היא נעצרת להתבכיין? לא.
כשהיא מגיעה לחוף- בתושייתה הרבה היא שולפת את המראה, ומכוונת אותה לכיוון הספינה.
ג’יימי כפרות מבחין בסינוורים,
הוא נוטל את המשקפת
ושור אינף! הוא מזהה את אשתו מנפנפת מרחוק.
הסצנה הבאה לקוחה כמו מתוך סרט ערבי של יום שישי. מוחמד רץ לעבר פאטימה
ג’יימי שם ספרינט, קלייר רצה לעברו
והנה היא שוב חבוקה בזרועותיו
“חשבתי שאיבדתי אותך שוב” הוא אומר לה בין נשיקה לנשיקה.
“מה קרה ליד שלך?” הוא שואל אותה
אם חשבנו לבכות ברגע הזה, החבר’ה של ג’יימי לא נותנים לנו. הם מדברים אחד אל השני אבל ניכר כי הם מעבירים דחקות על דיאנה גבלדון ועל השתלשלות הארועים המופרכים שהיא מביאה לנו
“אשתו של מקדוב מופיעה במקומות הכי פחות צפויים, לא?” שואל לזלי
“כן, היא פשוט מופיעה משום מקום” עונה הייז
הילריוס!!! אלו הם הרוזנקרנץ וגילדנשטרן של אווטלנדר.
מיסטר ווילובי תופר לקלייר את הפצע בבשר החי, ליטרלי.
ג’יימי עומד מאחורה, ובזמן שהיא נאנקת מכאבים, הוא מגיב די בשוויון נפש לעלילותיה בימים האחרונים.
אני עדיין לא מאמין שקפצת לים! הוא אומר לה עם חצי חיוך
שנייה, הבה נתמקד קמעה בחצי החיוך ההורססססס
וכמו כל ארוע רב תהפוכות הוא מסכם ב: Dinna fash Sasenach.
עדיין בחיוך רגוע, הוא מספר לה כי נתן את ברכתו לפרגוס ולמרסלי
“כל כך הרבה סבל, כל כך הרבה מוות” אומר ג’יימי “יש לנו זמן עד שהזפת על התורן תתייבש. מגיע לנו קצת אושר, לא?”
קלייר מסכימה איתו “על מה חשבת?” היא שואלת, ומקבלת את המבט המלוכלך ורב המשמעות הזה:
“על חתונה” הוא אומר לה. היא קצת מופתעת, המבט הזה גרם לה לחשוב על דברים אחרים לגמרי.
קלייר מתעשתת ומציעה את האב פוגדן בתור כומר. שזה ביג מיסטייק. היוג’- כדברי ג’וליה.
בין האב פוגדן לבין הסיני מתקיים פיוס, כשהסיני מציע כפיצוי על ארבלה העז- תרנגול.
האב פוגדן מקבל את התנצלותו של מיסטר ווילובי ומציע לו קצת יופההה!
קלייר עוזרת למרסלי להתכונן לחתונה. הן משוחחות על סקס ואמצעי מניעה- וזה שובר את הקרח בין השתיים.
ברגע שמרסלי תתחיל לקרוא לקלייר Mother Claire זה יהיה הרגע הרשמי שבו אני מתאהבת בה לתמיד.
אחר כך האב פוגדן מנהל את טקס החתונה בחינניות של רב רפורמי, עם בדיחות מביכות של רבנים שמצחיקות רק אותם מתחת לחופה.
אבל שיא החתונה הוא דווקא בקטע המרגש שבו ג’יימי מעניק לפרגוס את שמו.
מהיום ייקרא שמו בישראל: פרגוס קלודל פרייזר.
הנשיקה הזו בין ג’יימי לקלייר מייצגת את השורות הבאות:
“הוא הרכין את ראשו והביט בי. יכולתי לחוש בכובד מבטו- כחול כהה עדין כמו הים בשעת השחר.
“על מה את חושבת, מו צ’רידה?” שאל חרישית.
מיצמצתי כדי לעצור את הדמעות וחייכתי אליו. כפות ידיו שהונחו על ידי היו גדולות וחמימות. “מה שאני אומרת לך שלוש פעמים הוא האמת” אמרתי, התרוממתי על קצות אצבעותי ונישקתי אותו. מסביבנו הימאים הריעו”.
(נוסעת מעבבר לאוקיינס, מאת דיאנה גבלדון. תרגום: ברוך גפן, הוצאת כנרת עמוד 254)
חזרנו לספינה ואני מרגישה שהרווחנו ביושר את מרק הצבים שתיכף יוגש.
המרק מאד טעים לה.
ג’יימי מנשק את קלייר,
ותוך כדי נישוק מבחין כי חומה עלה. ממש כמו שחומו עלה לאחר שלירי ירתה בו.
קלייר עכשיו עושה לו תצוגת תכלית.
היא פותחת את נרתיק הפניצילין עם השיניים,
ג’יימי מאד מתרשם!
היא מסרבת להצעת העזרה שלו
ג’יימי כפרות ממשיך להתרשם כשהיא פותחת את הבקבוק בעזרת השיניים
ובמיומנות של רופאה מומחית היא מצליחה לבצע מניפולציה תוך ידנית מתוחכמת
היה שווה ללמוד 7 שנים רפואה כדי לקבל את המבט ה I’m Impressed של ג’יימי
עדיין בעזרת היד הלא דומיננטית, היא מצליחה לנעוץ את המחט בבקבוק
עכשיו היא מסכימה שהוא יעזור לה. תחת הנחייתה הוא מחדיר את המחט לצנצנת
ואני באמת באמת לא אגיד מה אני חושבת על השניה הזו שבה ג’יימי מחזיק את המזרק, ונפלט לו קצת נוזל לבן, בהפתעה.
הם גם צוחקים מהפליטה, אז סימן שהם חושבים על מה שאני חושבת.
קלייר חושפת את הטוסיק וג’יימי קצת נרתע: “את רוצה שאני אדקור אותך בתחת, עם זה?”
ג’יימי כמעט מזריק לה…
אבל ברגע האחרון משתפן. “פור גוד סייק, תן לי את זה” אומרת לו הוונדר וומן, ושמה את המזרק בפה. היא מארגנת את הטוסיק, כי אם אין אני לה מי לה – והיא מזריקה לעצמה.
עכשיו אחרי שהיא מוזרקת בפניצילין אנחנו באמת פנויים להתעסק עם מה שחשוב באמת. קלייר קצת מצחקקת. מסתבר שמרק צבים הוא מעורר תאווה. זה גם עוזר שבקבוק שרי שלם נשפך לתוכו.
אני כל כך אוהבת את הסצנה הזו, כל משפט שנאמר בה.
שניהם נפלאים נפלאים, בכל מילה, בכל מבט בכל חיוך. נהדרים.
ראיתי שלוש פעמים ברציפות את הסצינה הזו כשחיוך דבילי מרוח על פניי. אין לי אפילו חשק לתרגם לכם כל מילה שנאמרה שם.
המשפט היחיד שהיה חסר לי מהספר הוא זה:
“אם רק תעזי להשמיע צחוק, אני חונק אותך” לחש ג’יימי בזעם אל תוך אוזני. אבל חוץ מזה אני מרוצה לגמרי.
וכמה זה נפלא לחשוב שאנחנו משאירים אותם במצב צבירה זה, סגורים בתא של הקפטן, עד שבוע הבא.
בברכת עילא ליקה.
