טוסקנה 4: פירנצה: על דויד האוריגינל ודויד הוואחש

לא רבים יודעים זאת, אבל מיכלאנג’לו, בנוסף להיותו צב נינג’ה לוחמני, היה גם פסל די מוכשר.

אני בטוחה שהוא לא תיאר לעצמו, שחמש מאות שנה אחרי שפיסל את המאסטר פיס שלו, אנשים יעמדו שעות בתור וישלמו בוחטות בשביל לראות אותו, ורק אותו.

דוד מוצג באקדמיה לאומנות של פירנצה, והוא יצירת האומנות היחידה שמוצגת שם.

כשהזמנתי כרטיסים מראש באינטרנט, קצת התפלאתי שמחיר הכניסה לכולנו מסתכם ב 70 יורו. כשהגענו לשם היום, התברר שהמחיר הרשמי הוא בדיוק חצי מהסכום ששילמתי, רק שהאתר שממנו הזמנתי את הכרטיסים, גזר עלינו עמלה של כמעט 100 אחוזים! נוכלים!

זה קצת עצבן אותי בהתחלה, אבל אז החלטתי שאם שילמתי כפול, אני אנצל את הכרטיס שלי טוב טוב, ואצלם את דוד מכל זווית אפשרית.

שילמתי כפול, מגיע לי לראות אותו כפול!

אז דוד הוא גבוה מאד, 517 ס”מ גובהו. המבט שלו מרוכז כי עוד שניה הוא הולך להרוג את גוליית

כפות הידיים של דוד הן גדולות במיוחד, באופן ממש לא פרופורציונלי לשאר הגוף.

וגם הראש והכתפיים שלו גדולים יחסית לשאר הגוף. הכוונה של מיכלאנג’לו היתה, שמי שעומד מול הפסל יוכל לראות את החלק העליון שלו באותו גודל יחסי כמו את החלק התחתון.

גם החלק האחורי מפוסל לתפארת. לדוד הכמעט מושלם של מיכלאנג’לו אף יש ורידים בולטים בכפות הידיים ובאמות

וגם בצוואר:

דוד יצא למיכלאנג’לו כמעט מושלם, מהראש עד הציפורניים שבכפות הרגליים:

אך רק דבר אחד קטן מעיב על דוד, ומונע ממנו לקבל דוז פואה. כי מה לעשות, ממיכלאנג’לו, אשר חי בתקופה נטולת אינטרנט, נבצרה היכולת לעשות גוגל. לו היה עושה גוגל היה מגלה כי דוד היה בכלל נימול, ולו היה עושה גוגל תמונות הוא גם היה למד כיצד נראה איבר נימול.

קורה.

טועים.

כולנו בני אדם, אפילו צבי הנינג’ה שביננו.

כמו כן, אני, וכמוני נשים רבות שביקרו היום באקדמיה של פירנצה, מתקשות להאמין שלדוד מלך ישראל שחי חי וקיים, היה איבר יותר קטן מהזרת שלו. 

אז עם כל הכבוד למיכלאנג’לו, חבל מאד שלא השקיע טיפה יותר.

רק אומרת.

***

עותק נוסף של פסל דוד, ניצב בכיכר מיכלאנג’לו, אשר ממוקמת בגדה השניה של הנהר.

כדי להגיע אל כיכר מיכלאנג’לו, צריך לטפס על מלא מלא מלא מלא מדרגות בעלייה תלולה

הנה מישהו שלא עמד במשימת הטיפוס בכבוד, ומת בעת מילוי תפקידו

אלה שכן מצליחים לשרוד את הטיפוס, מגיעים סוף סוף למעלה, ומגלים את דוד הוואחש. למה וואחש? כי בניגוד לאוריגינל שעומד נוצץ כמו סלבריטי באקדמיה, הכפיל עומד במרכז דוכני המזכרות העלובות, מכוסה בקורוזיה ובפיח:

בעוד האוריגינל האליטיסטי מהאקדמיה עומד מתחת לתקרת זכוכית שמאירה אותו באור יום מחמיא לצילום, לדוד הכפיל יש תנאי שירות קצת פחות נוחים- הוא עומד מתחת לשמש הקופחת, הוא נרטב בגשם, הוא נראה מסכן.

אבל מה! הוא משקיף על פירנצה מלמעלה, והנוף שהוא רואה הוא פרייסלס:

בעוד שדוד האורגינלי נאלץ לחוות יומיום אינספור הטרדות מיניות מתיירות פסיכיות שבוחנות כל מילימטר בגופו, מדוד הכפיל מתעלמים כמעט לגמרי, והתיירים היפנים מצלמים באובססיביות לא אותו- אלא את הנוף:

וגם התיירים הישראלים לא מציקים לו יותר מדי:

אז בסופו של דבר, דוד הוואחש שיחק אותה.

***

כשירדנו למטה, ובדרכנו בחזרה  לעבר הגדה השניה של הנהר, המשכנו לראות עוד תמרורים מדליקים:

אחרי שליקטתי עשרות תמרורים של קלט אברהם במצלמה שלי, חלפנו על פני מוזיאון קטן שמוקדש ליצירות שלו. אבל הפריט הכי מדליק שתפס אותנו במוזיאון הקטן הזה, הוא שעון מיוחד שמסתובב על ציר מרכזי, כשבמרכזו גבר ואישה. הגבר והאישה נעים ביחד עם התנועה הסיבובית, והתוצאה היא קאמה סוטרה מופלאה. אם יש ילדים בקהל, אתם מתבקשים לדלג על 7 התמונות הבאות:

צ’ירס!

בצהריים גילינו את הקסם שבאכילה באחת מהטראטוריות הרבות בפירנצה. טראטוריה, בניגוד למסעדות-מלכודות- התיירים, היא מסעדה משפחתית שמגישה אוכל ביתי, בדרך כלל מנה ראשונה, מנה עיקרית וכוס יין במחיר 10 יורו לכל סועד. היה ממש נהדר.

 

והנה הגשר העתיק, הפעם מצולם מהגשר המקביל. אפשר להבין למה הוא מכונה גם “גשר החנויות”.

בדרך המשכנו לראות עוד המון אומנות רחוב:

תיבת דואר מושקעת:

חנות שמוקדשת כולה לפינוקיו: 

חנות שלמה שמוקדשת לשוקולד ולביצי פסחא הבא עלינו לטובה:

וקניתי היום ספר בישול איטלקי מתוק, שבו כל המתכונים מאויירים:

איזו עיר מדהימה הפירנצה הזו.