בזמן שישבנו אתמול בהופעה באמפי בקיסריה, עשיתי חשבון שאני אוהבת את יהודה פוליקר כבר 30 שנה.
אני לא זוכרת כבר בכמה הופעות שלו הייתי במהלך ה- 30 שנים האלו, אבל הייתי בהרבה.
אפשר לומר שלאורך השנים פיתחתי קביעות אובייקט אליו
.
אמרתי למקגייבר שיהודה פוליקר זו אחת ממערכות היחסים הכי יציבות שיש לי בחיים
.
יצאנו מהבית עם “ערכת קיסריה” הכוללת את שתי כריות הישיבה העבות, פריט חובה לחובבי ההופעות בקיסריה וחצובה:
הקיצר, היו לנו את המקומות הכי טובים באמפי, שזה שורה 5 ביציע התחתון, באמצע השורה ממש- ולגמרי מול יהודה.
ובזמן שמיקמתי את החצובה בין הרגליים, והעמדתי את המצלמה עליה, שמעתי את הגבר שישב מאחוריי לוחש לאשתו “איזה מקומות מעולים קיבלנו? אנחנו ממש מאחורי עמדת הצילום”.
ויהודה פוליקר. שהוא היוצר הכי הכי אהוב עלי בארץ- נתן הופעה מושלמת כמו תמיד
מרגש במיוחד הוא השיר “מאז שעזבת” שמצדיע בצורה יפהפיה לאריק איינשטיין.
ישבנו ממש מעל עמדת הבקרה, וכעבור 3 שעות הבחנו לצערנו שנותרו רק עוד שני שירים…
אלה היו שלוש שעות מחשמלות, מרגשות ומענגות. ומי שלא ראה אף פעם את פוליקר בהופעה צריך להכניס את זה לרשימת “עשרת הדברים שאני חייב לעשות בחיים”.
וכמובן שבמסגרת “פרוייקט 100 ימים של שמחה”- יום מס’ 33 לוקח בגדול:
יאסו יודה.
