את בידוד הקורונה אני מעבירה בבדידות מזהרת ובתנאים של נסיכה: יש לי בעל חיוני, בן חיוני ובת בצבא. אין לי פעוטות להעסיק 24/7, אין לי פיות מורעבים להאכיל לאורך היממה. כך שהימים עוברים עלי כשאני בחברת אני, עצמי ואנכי כמו רפונזל בטירה. בד”כ אין לי בעיה עם חברת עצמי, כי בסה”כ סבבה לי להיות בחברת אדם שהוא באותה רמת אינטליגנציה כשלי, אבל לפעמים גם אני נמאסת על עצמי.
במהלך החג השני, הועבר בשידור חוזר מצעד הביטלס, בכאן 88. כבר שמעתי את המצעד הזה במלואו בשבוע הקודם, אבל לא היה אכפת לי לשמוע אותו שוב. הביטלס זו משפחה מדרגה ראשונה עבורי. ג’ון ופול הם כמו דודים בשבילי. רינגו וג’ורג’ הם הבני דודים המגניבים שלי. אני מכירה אותם מאז שנולדתי, כך שאני יודעת בעל פה גם את כל המורשת קרב שלהם.
מ 8:00 בבוקר ביליתי עם הדודים החמודים ובני הדודים המגניבים שלי, ושרתי וצחקתי מהסיפורים- זה כמו לשמוע עבודת שורשים והתענגתי על העושר והשפע והמגוון של הרגשות שהציפו אותי מהאזנה לכל השירים המוכרים והטובים.
אבל אז, ב 16:00, המצעד הגיע אל סופו.
ב 16:01, כשהסתיים להתנגן Here comes the sun, שזכה במקום הראשון והמוצדק, נשארתי לבדי בדדי. היה פתאום שקט, והרגשתי נטושה. אבל לא רק נטושה. הרגשתי ריקנות. הריקנות הזו מופיעה הרבה פעמים במהלך היממה בתקופת הקורוניאליזם, והדרך היחידה שאני מצליחה להפיג אותה, היא באמצעות התרועעות עם בני אנוש שחברתם אהובה עלי, אך שהיא אסורה ע”פ חוקי הפורמט.
***
עם חגית אני מגלה מדי ערב אזורים שלא תיארתי כי קיימים בעירי הקסומה. כל מיני פרדסים ושאריות של טבע, ועכשיו כשהאביב מתאבב לו, אנחנו מעריכות במיוחד כל פרח וצמח שנקרה בדרכנו.
בשבת אחה”צ, החלטנו לעשות את הסיבוב באוטו. חוקי הפורמט הדיקטטורי נכון לימים אלה אומרים, כי מגבלת המרחק המותרת היא 500 מטר. אבל אז ראינו שקיעה מרהיבה, באמת אחת השקיעות השוות, ותגידו לי אתם, איפה הכי יפה לראות שקיעה?
נכון, בים.
כשהגענו לחוף סידני עלי, והים נפרש מולנו עם שאריות של שקיעה שצבעו את השמיים בורוד, שתינו פתחנו בצווחות של התרגשות. את מרחבי הים לא ראינו כבר למעלה מחודש, והרגשנו כמו היידי בת ההרים שהיתה תקועה בבקתה על ההר שבע שנים עם הסבא חולה הקורונה, ושלראשונה הגיעה אל הים:
ניתן לראות כי מלבדנו היו עוד כמה היידי בת ההרים שהתרגשו לראות את הים, ובניגוד לחוקים, התגודדו להם ולא שמרו על מרחק מינימלי של שני מטר. קיצר, שכונה.
היה כל כך כיף להתגפף ולנשום אוויר מלוח ולצפות בשארית השקיעה, הרגשנו כאילו ממש הרגע ברחנו מהגטו דרך תעלות הביוב.
אבל אז!!!
הגיעה ניידת משטרה, ותוך שניות כולנו כמו טהטהלה אצנו רצנו אל מכוניותנו ועזבנו את המקום.
חגית סיכמה את הארוע במשפט: “אם נצליח לעבור את התקופה הזו בלי לחטוף דו”ח, אשרינו”.
