אמא מלווה

לפני 3 שנים הצטרפתי כאמא מלווה לטיול השנתי של המצ’יסטה בתי האהובה. על הפוסט שכתבתי אז הוטלה צנזורה ונאסר עלי בתכלית האיסור לפרסם אותו.

היום עברתי על פוסטים ישנים ומצאתי במקרה את הפוסט הזה. המצ’יסטה תכף מסיימת י”ב, כך שנראה לי כי חוק ההתיישנות חל עליו, ואני שמחה להביא אותו לפירסום מחודש.

***

*נכתב ב 23.3.2015*

בשבוע שעבר התבקשתי לצאת בתור הורה מלווה לטיול השנתי מבית הספר.

בהתחלה המצ’יסטה מעט היססה מלספח אותי לטיול, מאימת הפדיחות, והיא הביאה את הסוגייה לדיון בקבינט החברות שלה בהפסקה. החברות טענו פה אחד (מינוס הפה של המצ’יסטה) כי הנני האמא הכי מגניבה בכיתה, ובחשש מה היא נעתרה. לא לפני שקיבלתי תדריך מפורט שבו נאסר עלי לנקוט בהתנהגויות מפדחות. ההתנהגות היחידה שאושרה לי לבצע בפרהסיה היתה לנשום, וגם אז בהסתייגות ותחת הנחייה ברורה שזה ייעשה באופן חרישי.

לצלם נאסר עלי בתכלית האיסור, כך שהתמונות שתיכף תראו פה נלקחו בחשאי ותוך סיכון אישי ומקצועי.

היעד של הטיול הוא ניצנה שממוקמת בסוף העולם שמאלה, ליטרלי. הרחק הרחק מחוץ למים הטרטוריאלים החמימים והנוחים של הוד השרון. אז נטלתי חופשה מהעבודה, נטלתי את הפן והמסקרה שלי במזוודה על 4 גלגלים, כי פאקצה הינני, נטלתי את בתי היקרה ויצאנו לדרך.

ביום הראשון טיילנו בנחל חווארים- עין עבדת, שלקח פי שלוש זמן מהמתוכנן בשל הצורך לעצור כל שלוש דקות לסלפי. לא הספקנו כמתוכנן לבקר בצריף בן גוריון אז קינחנו בהשתטחות על קברו של דב״ג בשדה בוקר.

תפקידי כאם מלווה באותו יום התמצה במציאת מקומות יצירתיים לעצירות פיפי עבור בנות הכיתה המפונקות.

בסוף היום הלכנו לישון עייפים ומרוצים. כלומר, אני הלכתי לישון.

הייתי כל כך עייפה שהתכרבלתי בשמיכת הסקביאס שקיבלתי מהאכסניה מבלי למצמץ אפילו.

ואילו המורות והאבות המלווים נשארו להשגיח שהנוער לא יתבולל, ישתרלל וישתולל.

בשעה 3:00 לפנות בוקר צלצל הטלפון. אמיר, אב מלווה מהכיתה המקבילה, העיר אותי למשמרת שלי. שו משמרת? מתברר ששיבצו אותי לתורנות שמירה. מופתעת וטרוטת עיניים הגעתי לעמדת השמירה. אמיר הביט עלי ברחמים, העביר לי חניכה קצרה (צריך להשגיח שהם לא ישתוללו ולהעיר את איוון, האבא המלווה מהכיתה שלי ב4:00 למשמרת שלו) והלך לדרכו. הילדים , מסתבר נמו כתינוקות. אפילו טיפת אלכוהול להחרמה ולשימוש אישי לא נמצאה באמתחתם. יא ווארדי, איזה חננות. את המשמרת שלי פיהקתי לתוך הווטסאפ עם בעלי המסכן שהתקשה להרדם בלעדיי בבית.

אני: אמאלה, אני שומעת מואזין, זה נורמאלי?

הוא: כן, זה בטח מעמדת השמירה של המצרים.

אני: אמאלה, מצרים? עכשיו אני שומעת מהגבול יריות. בצרורות. זה נורמאלי?

הוא: אמאלה!

משהסתיימה המשמרת שלי החלטתי לחוס על שנתו של איוון. פניתי בווטסאפ שוב ליועץ הצבאי.

אני: אם אני לא מעירה עכשיו את האבא התורן אחרי לשמירה, והולכת בעצמי לישון- זה נחשב שבירת שמירה?

מקגייבר: לא, זה נחשב ראש גדול…אבל אם יהיה אחרי זה תחקיר- תטייחי.

שני האבות שחסכתי להם השכמה הודו לי בבוקר.

ניצנה זה מקום מיוחד. מלבד זה שהוא נמצא בטיז אל נאבי, יש בו קסם רב.

מתפעלים את המקום הזה נערים ממיטב בנינו ובנותינו בשנת שירות שהם עושים בהתנדבות לפני הצבא. למדריכה שלנו קוראים יובל והיא הדהימה אותי בבגרות שלה, בידע וביכולת שלה לפקד על הכיתה התוססת של המצ׳יסטה.

את הבוקר השני פצחנו באפיית פיתות. כלומר, המצ׳יסטה והבסטי שלה נויה תפסו פיקוד על הבצק ולשו במשך שעה ארוכה בזמן ששאר הבנות היו עסוקות בלקטר ובלבהות זו בזו. הבנים טיפסו על העצים, ואלה שלא טיפסו, הבעירו אש.

מהבצק הנפלא של המצ׳יסטה ושל נויה, נאפו פיתות, עליהם מרחו ממרח הנאכל רק בטיולים שנתיים המתקרא ׳חומי׳ ויש האומרים שמזכיר בטעמו שוקולד.

(חומי. לא סתם יש לו שם של כלב)

אחרי הפיתות, הם יצאו לרכב על גמלים.

עכשיו, אני יודעת שיש בקהל חובבי חיות, אבל רבאק, מה זו החיה הזו? יש את זה ביותר מכוער?

בזמן שהלכתי לצלם את הגמלים התקיימה השיחה הבאה בין ענת המורה למצ׳יסטה.

המורה ענת: אני הולכת לרכב על גמל עם אמא שלך!

המצ׳יסטה: חחח. אין מצב שאמא שלי עולה על גמל.

המורה ענת: ברור שכן, את תיכף תראי איך אני משכנעת אותה לעלות איתי.

המצ׳יסטה: חחחח. את פשוט לא מכירה את אמא שלי. תאמיני לי כשאני אומרת לך שאין מצב שהיא עולה על גמל- אז אין מצב!

המורה ענת: חכי ותראי.

ואז חזרתי מלוקיישן הגמלים ללוקיישן הילדים.

המורה ענת: איילת, את עולה איתי על גמל, כן?

אני: חחח. אין מצב שאני עולה על גמל! את פשוט לא מכירה אותי, אבל אין מצב שאני עולה עליו.

ענת: יו, זה בדיוק מה שהמצ׳יסטה אמרה!

אכן, יודעת המצ׳יסטה נפש בהמתה אמה.

ובנתיים, בזמן שהם רכבו, אני עשיתי את מה שאני עושה הכי טוב בטבע- צילומי פורנו לחיפושיות שתפסתי בזמן האקט:

כל אחד ומה שהוא מצטיין בו.

אחרי שהסתיימה פרשיית הגמלים, הלכנו לאכול צהריים, ואחריה יצאנו לטיול אופניים בשטח.

אני ואיוון, האבא המלווה, רכבנו במאסף וליווינו את הפדלעות המפונקות של הכיתה. היה מוי כיף למעט הכאבים בתחת.

איך שהסתיימה הרכיבה התארגנו לנסיעה לכיוון הדיונות לארוחת ערב בשטח.

בזמן שהילדים עשו סלטות על הדיונות, ושיחררו את האדרנלין הבלתי נגמר שלהם, אני ארגנתי את הבנות להכין סלט ירקות פלוס חול, לבשל מרק ירקות פלוס חול, לערבב טחינה עם קצת חול וכשהכל היה מוכן האכלנו את כולם והתפללנו שאפיזודת הדיונות לא תסתיים בסורוקה עם הרעלת קיבה המונית.

מיותר לציין כי אני לא נגעתי בחרא הזה. דוגמה אישית סיימתי לתת כשהשתחררתי מהצבא- אני אכלתי מנה חמה שארזתי מראש במזוודת הפקאצה שלי בחדר לכשחזרנו.

אפרופו חדר. כיוון שהייתי האם המלווה היחידה (כל השאר היו אבות גיבורים) ישנתי לבד ב ׳חווילה׳ משלי. כל הילדים מאד התפעלו מתנאי המלכה שקיבלתי והחדר זכה לביקורים תכופים של כולם. אממה, חלקתי קיר דק משותף עם הנהגים, ונרדמתי לרקע סימפוניית פלוצים, גרעפסים, כחכוחים, יריקות ונחירות.

גרררר.

עד ששוב העיר אותי הטלפון, והפעם כדי לגוון- ב 4:30 לפנות בוקר. הפעם היתה זו נויה, שדיווחה לי על הדר שבדיוק הקיאה ואם אני יכולה בבקשה להגיע, ומהר. כשהגעתי לזירת הפיגוע מצאתי 4 בנות המומות, ישובות במיטות שלהן שלא יודעות את נפשן מרוב גועל, ואילו המפגעת הראשית, ניסתה למזער נזקים במקלחת.

אז פצחתי בספונג׳ה וקיללתי את מי שהגה את הרעיון הגאוני של הכנת ארוחת ערב בשטחי הדיונות.

כשסיימתי את הספונז’ה, בחמש וחצי בבוקר, בדרכי חזרה לחווילה, פגשתי טווס

חשבתם פעם איזו חיה פתטית זו טווס?- מסתובב לו עם הנוצות הצביקה פיקיות שלו בארשת חשיבות. זה כמו לפגוש ברחוב גבר בחליפת סופרמן שבטוח שהוא באמת סופרמן.

פאתט.

את הבוקר האחרון לטיול העברנו בניצנה במשימות אתגריות ובחוויות לימודיות. היה משעשע ומחכים כאחד.

גם אתם התעייפתם, הא?

בשישי אחר הצהריים הייתי כבר גמורה. גם הסוללה שלי בסלולרי היתה מחוסלת. וזה היה בדיוק הזמן לחזור הביתה.

חזרנו רצוצות אך מרוצות.

הסוף.