ההחלטה לערוך ביקור נוסטלגי בבסיס בו שירתנו ביחד עם הפלוגה שלי מהצבא נרקמה מעל כוס קפה בבית קפה, באחד מערבי שישי.
תקציר האירועים הקודמים: לפני עשרים וחמש שנים שירתנו ביחד בצבא והיינו פלוגה מקצוענית, מגובשת איכותית ונפלאה. אחר כך השתחררנו ואיש איש הלך לדרכו, ובחורף האחרון יזמו בועז וצחי פגישת מחזור שהיתה מרגשת מאד. אני באופן אישי נפגשתי אחר כך עם החברות שלי ענת ושרית. וכששרית ואריאל הודיעו שהם מגיעים מחיפה לסופ”ש במרכז- נפגשנו כמה חבר`ה מהפלוגה עם בנות ובני זוגנו בבית הקפה הסמוך לביתי.
ואז בבית הקפה נודע לצחי ואריאל כי אני מקיימת קשרים אישיים והדוקים עם מפקד היחידה הנוכחי ונשאלה השאלה המתבקשת האם ניתן יהיה לנצל את הקשרים הטובים האלו כדי לערוך ביקור בבסיס שבו שירתנו (איך הגדיר זאת גדי במייל? “התחתנה טוב”
).
אז אהוב לבי, שמוכן לעשות כ-ל דבר כדי לגרום לי להיות מאושרת, קימב”ץ את הביקור ביחד עם הרל”שית המקסימה שלו אילונה, וצחי קימב”ץ אותנו במייל ובנה תכנית הסעים מסודרת.
וכולנו סימנו ביומנים את ה- 30 באפריל כיום שבו ניקח כולנו יום חופש וניסע ביחד לצפון.
אז ביום שלישי בבוקר יצאנו לדרכנו ואיתי באוטו נסעו והנעימו לי עד מאד את הדרך החברים שלי מהפלוגה שרון, אייל, אילן וניר.
והניקון המחוננת שלי.
התקבלנו בש”ג במאור פני אילונה המקסימה, וכולנו קיבלנו יחס VIP ואחרי שלב הנישוקים והחיבוקים יצאנו לסיור בבסיס שכלל סקירת שטח מפי מש”קית החינוך, סיור בבסיס והכי חשוב סיור בקודש הקודשים שלו, שאנחנו היינו דור המייסדים (!!!) שלו כולל הרצאות וסקירות מעניינות של קצינים מהיחידה.
הנה אנחנו:
סומסום היפתח!
(ששון בודק האם הכספת שעומדת כאן מאז שהוא היה חייל עדיין נפתחת ע”פ אותו הקוד. היא לא.)
עינת היפה:
אריאל ושרית. זוג יונים.
צחי הפקות – היוזם, המארגן, המתאם. אין עליו.
זהו בועז, הרס”פ שלנו:
כשהייתי חיילת הוא דאג לי שאני אוכל טוב ואשן טוב ואקבל פטור מתורנות מטבח המאוסה. אחר כך הוא המשיך לדאוג לי כשהייתי צוערת בקורס קצינות שאוכל טוב ואשן טוב (ותודה לאל שלא היתה תורנות מטבח בקורס קצינות). אז היום כשנפגשנו הוא התעקש לסחוב את התיק שלי כדי שלא אתאמץ חלילה . דברים טובים אינם משתנים. אני מתה על בועז.
והנה הדוס הכי חמוד שאני מכירה- זאב:
והוא נשוי לאילה שהיא אישה מתוקה מתוקה. שניהם שירתו איתנו בפלוגה בתקופת הטרום דוסיות שלהם. בשלב מסוים בסיור היום זאב לקח את היד של אילה והוביל אותה לנקודה ספציפית בבסיס וסיפר לה שזה היה בדיוק המקום בו הוא התאהב בה. אנחנו במשפחה מכנים רגע כזה כ”רגע ריגושי”
שרית חברתי אומרת שהביקור הזה הוא כמו נסיעה במנהרת הזמן.
ואני מסכימה איתה לגמרי- כי הדרך שעושים כדי להגיע למבנה המיוחד שבו שירתנו מזכירה פיזית את הדרך שעשו טוני ודאג במנהרה שלהם: מי שמכיר- יודע. ומעבר למובן הפיזי- זו נסיעה בזמן במובן הזה שהחיילים שמשרתים שם היום היו רק ביציות בשחלות אימם בזמן שאנחנו שירתנו! ואני לא מרמזת חלילה שאנחנו מזדקנים, רק טיפה`לה מתבגרים.
טוב, אז כיוון שידוע כי נסראלללה יושב חזק על הבלוג שלי בחיפוש אחר אינפורמציה מסגירה נמנעתי מלצלם תמונות צבאיות פורנוגרפיות וטישטשתי את הראוי טישטוש.
(לא שירת איתנו בפלוגה אבל היה אחלה רמטכ”ל)
מה שהיה נפלא בכל היום הזה, הוא תחושת ההתרגשות המשותפת. לכולם היה ניצוץ שמח זהה בעיניים- וזה היה שווה את הכל.
את דברי הסיכום נשא מקגייבר ואמר שמרגש אותו לראות אותנו מתרגשים ושהוא שמח לעזור לנו להתאחד ולחזור לבקר במקום בו שירתנו פעם ושזהו מסר גדול וחשוב עבור החיילים המשרתים שם היום שרואים כמה הפלוגה הזו יקרה לליבו של כל מי ששירת בה.
יצא מלך הבעל שלי, כתמיד.
בסוף הביקור הצטלמנו כולנו למזכרת.
היינו עייפים ומאד מרוצים אך גם נורא רעבים. בועז- פעם רס”פ תמיד רס”פ, התקשר לתאם עבורנו מסעדה ובשיחת התידרוך עם המלצרית אני שומעת אותו אומר: “תקשיבי לי טוב, יש איתנו כאן בלוגרית אוכל מאד מפורסמת יש לה בלוג שכל הארץ קוראת אותו, אז כדאי לכם שהכל ייראה טיפ טופ, כי היא גם תכתוב עליכם”
אז הבלוגרית המאד מפורסמת כותבת שאם אתם בסביבה ואתם נוררררא רעבים תיכנסו ל”טעמים” בראש פינה. יש שם אוכל. 
(שלושת המוסקטרים: אריאל, מתי וצחי)
וואוו. איזה יום זה היה.
הכי תן את הכבוד לצה”ל.
