לא רבים יודעים זאת, אבל אני סובלת מפיצול אישיות חמור וביחד איתי, בתוך הגוף שלי, חיה לה ג’יין האנגליה הקטנה העדינה והנוגה.
סיפור חייה בקצרה: אמה של ג’יין מתה מיד בלידתה, ואביה הכומר מת שנה אחר כך משברון לב, והותיר אותה יתומה חסרת כל.
היא למדה בבי”ס לבנות “קוון ברידג” במחוז יורקשייר, אך לאחר פרוץ מגיפת השחפת בבית ספרה, היא הועברה לפנימיית יתומות עניות במחוז בדפורדשייר. כיום היא משמשת כאומנת לילדים אשלי המפונקת והמליש הפרחח בבית משפחת באוור במחוז קיימברידג’שייר. בזמנה החופשי, שהוא רב, היא חולמת על שידוך ראוי: לאחרונה דחתה את הצעת הנישואין של אדוארד האדיב ומתון ההליכות, היא מתעלמת בהפגנתיות מחיזוריו הנמרצים של ברנדון הטרחן. למעשה היא כמהה להנשא נישואי נוחות לאציל בעל ממון ורצוי יפה תואר אך בסתר ליבה היא מאוהבת בצ’ארלס המתנשא והיהיר.
ג’יין ואני חיות בהרמוניה יחסית בתוך גופי אך יש ביננו כמה הבדלי אישיות מהותיים- בעוד שהיא עדינה, אני קצת אגרסיבית, היא מרבה לבכות- אני פלדה, היא רכה- אני קשוחה. היא סבורה שאנגליה מולדתה היא הארץ הנבחרת- אני מסכימה איתה בלב, אבל כלפי חוץ מפגינה פטריוטיות לארצי מולדתי ישראל.
אתמול שכנעה אותי ג’יין לצפות ביחד איתה בטקס חללי מערכות בריטניה, או כפי שהיא מכנה זאת ‘פופי דיי’.
כולנו מכירים את פרוטוקול טקס חללי מערכות ישראל בע”פ, שהוא הרי מוטבע ב DNA הישראלי שלנו, ולכן מדהים לראות כיצד מתנהל הטקס המקביל בבריטניה.
הטקס המרכזי מתקיים בוויטהול ביום ראשון הסמוך ל 11 בנובמבר, ב11 בבוקר והוא נפתח בשתי דקות דומייה. ובדומייה אני מתכוונת לדומייה. אף ציפור לא מצייץ, אף סוס לא צוהל, אף בריטי לא מכחכח ואף קומקום לא שורק בזמן הזה.
דממה. שתי הדקות האלו מסתיימות בירי של תותח, כי אנחנו בבריטניה, ובבריטניה…!
אחר כך מונחים הזרים ע”י בית המלוכה ותמיד ע”פ הסדר הבא: קודם כל מניחה המלכה ישתבח שמה לעד, מיד אחריה מניח בעלה הנסיך פיליפ, ואחריו יורש העצר צ’ארלס, הנסיך וויליאם, הנסיך הארי, הנסיך אנדרו, הנסיך אדוארד.
שאר בני המשפחה המלכותית בדרך- כלל צופים בטקס מהמרפסת של משרד החוץ, ורצוי בכובע ההולם את המעמד. גם לג’יין יש כובע כזה.
אחרי שבית המלוכה מסיים להניח את הזרים, על רקע מארש האבל של בטהובן, מניחים את הזרים יתר פשוטי העם, ותמיד ע”פ הסדר הבא: קודם ראש הממשלה, אחריה מנהיגי המפלגות הגדולות מכל בריטניה; אחר כך הנציבים העליונים בלונדון; שר החוץ, לורד הים הראשון (יש תפקיד כזה, אני לא ממציאה) ראש המטה הכללי; ראש מטה חיל האוויר; נציגי חיל הים, צי הסוחר צי הדיג ונציג שירות האוויר הסוחר.
בקיצור, יופי של טקס שאנחנו תמיד צופות בו ביחד בשקיקה, כשג’יין כל הזמן ממררת בבכי מהתרגשות, ואני מסתכלת עליה קצת בתימהון.
***
להבדיל אלף אלפי הבדלות, ואני חוזרת- אלפי אלפי הבדלות, השתתפנו היום בטקס הכי ישראלי שיש, טקס השבעה בסיום הטירונות של הטייס.
הטייס, לבסוף לא באמת נהיה טייס. אך אל דאגה, לצה”ל יש תכנית גרנדיוזית, כיצד הוא יזמבר בכל זאת את האויב ולאו דווקא דרך הקוקפיט של ה- F16.
אז היום הגענו לבסיס הטירונות שלו אי שם בדרום. הטייס הסביר לי שמעתה חל איסור לפרסם את תמונת פניו על מדים מטעמי סודיות ולכן צילמתי אותו מהגב.
כן, כן. גם אני מתקשה להאמין שהעולל הקטן שלי, זה שלימדתי אותו פעם לדקלם בים בם בם תירס חם, הוא עכשיו חייל.
אני לא יודעת מי מכם שקורא כאן, זכה לצפות ולשמוע את בנו או ביתו המגוייסים מדקלמים בגרון ניחר את שבועת צה”ל. אבל זה היה הרגע שבו כל כך בכיתי, שלא ראיתי כלום בעיניים. ועכשיו היה תורה של ג’יין להסתכל עלי בתמהון.
זו אגב ג’יין:
אני יודעת שנתתי לטייס חינוך מעולה, אבל אני מודעת לכך שהוא התגייס עם כמה סדקים בחינוך, וזה המקום לומר כל הכבוד לצה”ל שהצליח תוך שבועיים וחצי למלא את הסדקים שבהם נכשלתי 19 שנה ולחנך את הילד לשתות מים מהברז ולא מינרלים, לאכול שניצל בלי קטשופ, ולהתארגן בזמן!!!!
אפילו גרמי השמיים התרגשו מגודל המעמד, והירח הפציע בשיא סופרמוניותו הערב, מיד עם תום הטקס. הפעם האחרונה שהופיע סופר מון בסדר גודל מפואר כזה, היה ב 1948, וכולנו זוכרים שזו היתה השנה שבה גירשנו מכאן בבושת פנים את אבות אבותיה של ג’יין, ותודו שאין סמלי מזה.
ולסיום יש לי שאלה בהסתברות:
מה הסיכוי, מבחינה הסתברותית אני מתכוונת, שבטקס ההשבעה אני אפגוש בקהל את דנה, שעשתה איתי קורס קצינות לפני 28 שנים, ב438 לפני הספירה בערך, ושישנה איתי באותו חדר בבה”ד 12, ואז גם יסתבר שהבן שלה- חולק את אותו חמצן ביחד עם הבן שלי בחדר? ושהם ילכו לאותו קורס ביחד? מה הסיכוי לזה???
בארץ של ג’יין, עם כל היורקשייר והדפורדשייר והקיימברידג’שייר הסיכוי לכך היה קלוש. אבל אצלנו? אצלנו הכל יכול לקרות.
לא מדהים? בעיני כל מה שקרה היום, היה פשוט מדהים
באמת מדהים.
יש לנו מדינה קטנה ובה כל העם צבא .
או חלקים ממנו בכל אופן.
בהצלחה לטייס!
הסופרמון אחרי כל הרעש התקשורתי היה קצת מאכזב
מסכימה איתך מוטי.
הסופרמון לא היה סופר היה בקושי מיני והוא הוסתר ע”י האובך.
אין ספק שרגע קריאת שבועת צה”ל הוא המרגש ביותר , הרגע שבו כל ההבטחות לעצמי שלא ליילל קרסו , כל המתח של החודשים הקודמים לגיוס התפרק …. בהצלחה לטייס שלך !
ברור שמדהים. דבר ראשון כי את מדהימה. גם ג’יין ממש לאבלי.
סיפור מרגש במיוחד, אין ספק. חייבת להגיד שלא ממש התרגשתי מהסופרמון אתמול, ממש לא הרשים אותי.
אני כן מתפלאת שלא שמת לטייס בתיק בקבוק של קטשופ…
לאבלי דיר!
מסכימה איתך הסופרמון היה חלש. היה לו יותר רייטינג ממה שראוי.
וקטשופ לא שמתי לו, אבל מים מינרלים כן, עד שהוא הודיע שהוא ניגמל ושאפשר להפסיק.
בהצלחה ל’טייס וגם לכם ♥
אני בטוחה שהוא יצליח בכל דבר !
אחחחח איזה פוסט מרגש..בחיי. שמחתי מאוד לפגוש את ג’ין, (טוב, אני מכירה אותה זו לא חכמה) אבל שמחתי עוד יותר לפגוש אותך אימא נרגשת… המתגייסת יחד עם הבן שלה (כאן את דומה לי בגלל הבכי . אני יודעת כי שפכתי דמעות כמים (בסתר) ארבע פעמים -כלומר, עם התגייסותם של כל ילדיי. ) 🙂 יש עוד משהו משותף בינינו. הירח. את אותו אחד ראינו ביחד – אני מהבית שלי .
ברכות לך על הבלוג החדש ורוב נחת מהחייל שלך !
נחמה.
הרסת אותי לחתיכות! כלומר.. אתן. הרסתן אותי לחתיכות. הצחקת אותי כהוגן. וריגשת גם יחד. רגע! אם לך יש ג’יין בפנים? לי יש קרואסון בפנים?
חולה עליכן.
הטייס שלנו חבר’מן, ואני מאחלת לו הצלחה רבה בתפקיד המסווג שמיעד לו הצבא הטוב בעולם. והסיכוי שבנך והבן של חברתך מקורס הקצינות יהיו יחד הוא סיכוי ישראלי אמיתי, שבו כל אחד “מכיר מישהו ששירת איתו או עם מישהו שהוא מכיר מהצבא”.
אני גם מצדיעה לטייס על שבועת צה”ל, בחיים לא אני ולא מישהו ממכריי או בני משפחתי ידע בעל פה את השבועה, לפיכך גם הוא פטריוט אמיתי כמו אמא ואבא שלו.
לפי הנוף המוכר, טקס ההשבעה נראה קרוב לביתי, נכון?
אכן מדהים, יש לנו ארץ נהדרת, והטיס שלך בגר וצמח ככה מתחת לאף של פסל בן גוריון,
והפך לעלם חמודות גם מהגב….
מבינה את פרץ הבכי לצלילי השבועה ואמן שלעולם לא יצטרכו למסור את נפשם להגנתה,
שיגנו וישארו שלמים ויחזרו הביתה לאמא בחתיכה אחת.
בהצלחה למחמדך.
דש לג’יין
איילת, הכתיבה שלך מדהימה. זוכרת את העולל שלך בגיל 3,4,5,…. כל הכבוד !!!!שיהיהבהצלחה
תודה יקירתי.
ממש אהבתי
תודה ילדה שלי.
ג’יין שלי, בפגישתנו הבאה אדאג שתוכלי לאכול סקונס. את מהממתתתת
נהנית לקרוא את הכתיבה שלך ומזדהה איתך בעניין הגיוס ובמקום ג’יין אצלי זו אליזבת של דארסי…(: