גינתה של מרתה סטיוארט, מעוררת בי תמיד השראה מהולה בקינאה. מי שעוקב אחרי האישה הזו, עד לפרוייקטים הגרנדיוזים שהיא מקימה. כשהיא מספרת בבלוג שלה שהבוקר שתלו לה עצי אורן חדשים, היא לא מתכוונת לשניים שלושה. היא מתכוונת לעשרות אורנים ששתלו בסימטריה אנאלית משני צידי הכביש המוביל לביתה, שאורכו כחמישה ק”מ.
כשהיא נותנת מתכון לבולונז נניח, היא כמובן משתמשת בבקר שגודל אצלה בחווה באופן אורגני, והבזיליקום המתבל את הרוטב, בדיוק נקטף מגינת הירק שלה, שגודלה כגודל אצטדיון כדורגל קטן.
הקיצר, מעוררת השראה.
לאחר שסיימנו להקים את גינתנו היפה, הפכתי להיות לקוחת זהב בכל המשתלות שברדיוס 15 ק”מ מביתי. בכל שבת אני קופצת לקנות עוד קצת צמחים, שתילים, זרעים ועוד סוג חדש של דשן, שאותו אני מפזרת ביד רחבה כמו דילר, והגינה נראית עכשיו כאילו עשתה סמים. פורחת ומלבלבת, אבל בהארדקור של קורט קוביין אחרי מנת קוקאין טובה, חמסה עליה.
אבל נותרה חלקה קטנה, בצד האחורי של הבית, שלא זכתה לתשומת לב מספקת. כשהרהרתי מה אשתול בה, עלתה דמותה של אימי הרוחנית מרתה, שכיוונה אותי להקים גינת ירק קטנה. ממש קטנה, בסדר גודל של מרתה סטיוארט. אבל מספקת, במונחים שלי.
שוב פניתי לעזרתו של ניר, שהפך להיות גנן הבית וביקשתי שיתכנן לי משהו יפה. סיכמנו ששביל עם אבני מדרך עם צמחים משתרעים, סטייל דיסני, יוביל לעבר גינת הירק, שהיא עצמה תהיה ממוקמת בתוך תיבות עץ גדולות, אותן ינגר נגר הבית, מקגייור.
כשהסתיימה מלאכת הקמת גינת הירק, לשביעות רצוני המלאה, קיבלתי בדואר מכתב עבה, שרימז על כך שהוא מכיל הפתעה. ואכן, חברתי מירב בגין, שתמיד מפתיעה אותי במתנות מלאות בתשומת לב ואהבה, צרפה למכתב זרעים: של פטרוזיליה ולוע הארי וקלנדולה וצנוניות.
במקביל להקמת הגינה האחורית, ולזריעת זרעיה של מירב ושתילת מגוון שתילים מכל משתלות הרדיוס 15 ק”מ, קראתי באיחור לא אופנתי את ספרו הקסום של מאיר שלו, “גינת בר”, שם הוא מתאר בתיאורים מאיר שלוים קלאסיים, את גינת הבר שלו בביתו אשר בעמק. מאיר שלו מתאר שם כיצד הוא מזריע בעצמו זרעים של מיני צמחים ואני שואלת את עצמי כמה עוד משוגעים יש שמזריעים בעצמם זרעים??? כלומר, חוץ ממאיר שלו, מירב בגין ואמא שלה??? ישתבח שמם.
גינתי שלי שונה בתכלית מגינתו של מאיר שלו, הן אידיאולוגית והן חזותית, אבל יש כמה אלמנטים משותפים לנו- שנינו קשורים בכל ליבנו אל חלקת האדמה שברשותנו ולמה שגדל בתוכה. בכל בוקר עם הקפה הראשון, אנחנו עורכים, הטייס ואני סיור בגינת האחוזה ובודקים אם העצים נתנו עבודה בלילה. אנחנו עוקבים בציפיה דרוכה אחרי כל עלה, פרח וזלזל חדש מתוך תקווה, שבמהרה יהפכו לפירות. אני אוהבת את העצים שלי אהבת אם ומרעיפה עליהם כמו על צאצאיי המון חום וחיבה, אבל כמו כל אם, מצפה מילדיה שלא ישארו יפים וסתומים, אלא שיהיו מחוננים ועשירים בפירות.
חתיכת תראפיה, הדבר הזה.
