דברים שנשים בגילי עושות: מצביעות ברגליים
לפני מספר שבועות, נזקקתי ליעוץ משפטי כלשהו, ונדברתי עם איזה עו”ד. שוחחנו בטלפון והחלטנו לקבוע פגישה. פתחנו יומנים ומצאנו משבצת ריקה שהתאימה סימולטנית לי, לו ולמקגייבר. המשבצת הריקה סומנה ברביעי, 11:30 בבוקר במשרדו שנמצא אי שם בעיר מרוחקת אשר מעבר לים הדמיוני המקיף את הוד השרון עירי.
שמחה וטובת לב, השכמתי ביום רביעי קום, ופניתי לקבל יעוץ מוויז ידידי. וויזוש המליץ לי לצאת מביתי בשעה 9:30, לאסוף את מקגייבר ממשרדו ולנסוע לסליסיטור: כך שנספיק להגיע רבע שעה לפני הפגישה המיועדת.
יען כי בריטית אנכי ושונאת לאחר הנני.
וכשאני אומרת שונאת- זה האנדרסטטיטמנט של החיים. הגישה שלי לחיים באופן עקרוני- היא קלילה וחיובית, עד שזה מגיע לזמנים. ברגע שזה מגיע לזמנים- אני הופכת להיות סובייטית עריצה. וכמו שאני שונאת לאחר אני ממש,
אבל ממש ממש ממש
ממש ממש
שונאת שמאחרים לי.
נחזור לסיפורנו: השעה 11:20 ואנחנו עומדים להיכנס למעלית שתישא אותנו אל על, היישר למשרדו של העו”ד, ובדיוק כשאני לוחצת על הכפתור של המעלית, מצלצל הטלפון, ומעברו השני של הקו- המזכירה שלו: “איילת”, היא אומרת לי “יש לך פגישה עם עו”ד זה וזה בעוד עשר דקות…רציתי להודיע שהוא יאחר ב- 10 דקות לפגישה”.
“תבררי איתו” אומרת לה סטאלין בקולי שלי “האם כשהוא אומר 10 דקות, הוא מתכוון לזה כביטוי לזמן לא מוגדר, או שהוא מתכוון ליטרלי 10 דקות”.
כעבור דקה היא חוזרת עם התשובה: “לפי הוויז הוא אמור להגיע בעוד חצי שעה. את יכולה לעשות סיבוב ולהגיע עוד חצי שעה”.
אני מודה לה בנימוס בריטי, כי כזכור, בריטית הנני, ומבלי להתבלבל אנחנו עושים אחורה פנה. בדרך לאוטו אנחנו מספיקים לשתות קפה, אני מגדילה לעשות, ומספיקה בחמש דקות בול על השעון לזהות שתי חולצות הורסות בחלון ראווה, להכנס, למדוד, להתלבט, להחליט, לשלם ולצאת, יען כי אתם מדברים פה עם מקצוענית.
(זה לא בדיוק הקפה הזה, אבל זה קפה גנארי אחר)
מנסיוני למדתי, שעם מי שמאחר אי אפשר לעשות הרבה. אני אמורה לתת באיש הזה אמון, ובדבר הכי בסיסי לי הוא פקשש. אך למזלנו, בארץ ישראל הנהדרת, עורכי דין יש כמו פיתות באבולעפיה לאחר צאת פסח, וכבר בדרך לאוטו אני מתאבזרת במספר טלפון של עורך דין חלופי.
רק כעבור שעה מתקשרת אליי שוב מזכירתו של הוד מעלתו.
“איילת?” היא שואלת אותי “את לא מתכוונת להגיע?”
“אה, לא” אני מודיעה לה “אבל תמסרי לבוס שלך, שמחשיב מאד את זמנו היקר, וגובה עבורו ימבה כסף, 850 ש”ח לא כולל מע”מ ליתר דיוק, שכדאי שיכבד מאד גם זמנים של אנשים אחרים. שלום- שלום”.
בתור מטפלת, יש לי הרבה איך לעזור למטופלים שלי, אשר לוקים בתכנון לקוי של זמנים, בתור לקוחה פוטנציאלית- זה לא תפקידי, ואין לי סבלנות לכאלה.
אני מקווה שהרבה הרבה הרבה הרבה נשים יגיבו כמוני לארועים מסוג אלה, ואולי יום אחד נצליח במקום לקטר על תרבות האיחורים כאן- אשכרה לשנות משהו.
אולי יום אחד נהיה כמו אנגליה.
אבל עד אז, זה מה שנשים בגילי עושות, מצביעות ברגליים מבלי להתבלבל.
ואולי זה סתם כי אנחנו מזדקנות והופכות להיות נרגנות וחסרות סבלנות.
אולי.
*וכדי להמתיק את הפוסט הנרגן הזה, מצורפת תמונה של שתי החולצות ההורסות:
