דייט בחשיכה
השבוע אנחנו מקבלים טעימה מתסמונת הקן המתרוקן: הטייס בצבא, והמצ’יסטה מטייש”ת לה (מלשון טיול שנתי, שזה מתחדישי הטייס, שהוא עכשיו איש צבא בהתהוות, והכל אצלו עכשיו זה קיצורים).
מה שהותיר לזוג ההורים שלושה ימים של בית ריק שהם שני לילות ובסך הכל 60 שעות של דממה, אבל מי סופר.
החלטנו שכדי להתמודד עם הדממה ולנצל את האין הילדים בבית, שנדלג על ההגעה הביתה אחרי העבודה, ושניפגש לסרט.
נשמע רומנטי, נכון? גם אני חשבתי ככה.
בערב הראשון, הגענו למתחם הסינמה סיטי בראשון. רכשנו כרטיסים לסרט “נפלאות החושים”, ושוטטנו במתחם עד תחילת הסרט. מקגייבר, בעלי הנוכחי, היה צמוד כל הזמן הזה לטלפון שלו, כי היה חייב חייב חייב לענות רק על שני מיילים נורא נורא דחופים , ולנהל שתי שיחות ממש ממש בהולות בענייני עבודה, שנמשכו כל אחת חודשיים.
כיוון שאני אשה מאד מאד מאופקת וסלחנית, לא איימתי עליו שאם הוא לא מסיים את השיחה עכשיו אני חותכת אותו, וגם לא אמרתי לו אפילו פעם אחת שאני מפרקת אותו אם הוא לא מניח את הטלפון בחזרה בכיס. לא. המשכתי להתנהל בנעימות האופיינית לי, ובזמן שהוא טיפל בעניינים הבהולים שלו, אני הספקתי לקנות באורבניקה 2 זוגות מכנסיים וחולצת ספורט אחת. וביאנגה, נו, קניתי זוג נעליים.
הסרט אגב, היה מהמם בכל קנה מידה. עלילה, משחק, צילום, לוקיישן. סרט צרפתי, איך לא יהיה מעולה?
למחרת, כשהייתי בדרכי הביתה מהעבודה אחר הצהריים, הוא התקשר אלי ושאל אם אני רוצה לצאת איתו גם הערב לדייט, והוא הציע שוב לסרט. כיוון שאני ידועה ביכולת האיפוק שלי, אמרתי לו שכן, ואחרי ה”כן” נגמר האיפוק והוספתי, שאני חותכת אותו אם הוא רק יעז להחזיק את הטלפון ביד אפילו לשניה, ויש מצב שאני מפרקת אותו אם הוא עונה לשיחות.
בעלי הוא גבר מהיר תפיסה, וזו אגב הסיבה, שכל מי שהתקשר אליו בשעות האלו, קיבל סמס לקוני שהוא הכין מראש ושאומר “לא יכול לענות, אני בדייט עם אשתי”.
חחח
מה שיפה זה, שגם כשאני מאיימת לחתוך ולפרק אותו, הוא עדיין משוכנע שאני אישה כזו חיננית.
חחח 2
את הסרט בערב השני ראינו במתחם הסינמה סיטי בגלילות, מתוך המושבים המהוהים והלא מתפקדים של ה- VIP, השם יקום דמם.
הסרט שבחרנו לראות הוא “בעלי ברית” של בראד פיט ומריון קוטילארד, ובחרנו לראות אותו כדי להבין אם באמת הוא העמיס אותה גם במציאות, והאם זו היתה הסיבה שאנג’לינה התחרפנה בסוף. כי כזו אני, אשה עמוקה.
זה המקום לגילוי הנאות: לפני 20 שנה היה לי קראש קצר על בראד פיט. לא צריך לשפוט- הייתי אז בהריון, הורמונלית אש, ובעלי לא הגיע הרבה הביתה. אבל האפיזודה הזו נגמרה די מהר אחרי שהוא דפק לג’ניפר את הקטע של החיים כשחגג על אנג’לינה. רק הייתם צריכים לראות איך קפצתי משמחה כשהתפוצצו להם הנישואים. כי כמו שאמרו חז”לנו- כל מי שלא ראה שמחה לאיד על בראדג’לינה – לא ראה שמחה מימיו. אשה עמוקה, כבר אמרתי.
הדבר הראשון שהבחנתי בסרט, זה שבראד פיט הוא המקרה היחיד של אדם שדומה לבובת השעווה שלו, ולא להפך.
ככה הוא נראה בסרט:
וכך צילמתי את בובת השעווה שלו במאדאם טוסו
חפשו את ההבדלים. מבטיחה לכם שלא תמצאו. בראד ובובת השעווה שלו, דומים כמו שתי טיפות בוטוקס זה לזו.
שזה מביא אותי לעניין עצמו. התסריט והעלילה של הסרט היו כל כך מופרכים ודביליים, ובתוספת חוסר המימיקה של בראד פיט מאובר דוז בוטוקס, פלוס יכולת המשחק הבינונית מינוס שלו- כל המישמש הזה יוצר סרט מטומטם ומיותר שאין לכם טעם ללכת לראות.
תוך כדי גיחוך על הסרט הדבילי הזה, התלחששנו חצי מהזמן “יעמיס אותה? או לא יעמיס אותה?”
בסוף העמיס אותה. אבל עם כל כך מעט כימיה שזה היה נורא, בושה להעמסה.
רק כשנגמר הסרט הבנתי, שבראד פיט הוא בסך הכל עוד גבר שהולך לעבודה- יש לו ימים יותר מוצלחים, ימים פחות מוצלחים, ואחרי הכל, הוא צריך להביא הביתה פרנסה לשישה ילדים מסכנים, לממן טיושים לילדים ועכשיו גם לשלם מזונות לכלבה. שבעזרת שני כרטיסי ה VIP שלנו אנחנו מסבסדים.
ושבטח באיזה שלב הכלבה הזו גם איימה לחתוך ולפרק אותו.
כי ככה זה אצלנו הכלבות, כולנו אותו הדבר.
לסיכום: אל תלכו לראות את הסרט הזה. אבל רוצו לראות את “נפלאות החושים”.
