בכל ראשון בספטמבר, מזה 17 שנה, אני נוהגת לצלם את שני צאצאיי עומדים זה לצד זו, שניה לפני היציאה לבית הספר. זו סידרת תמונות לפנתאון, שמתעדת יפה את תהליך צמיחתם.
למרות ששניהם כבר סיימו את הקדנציה שלהם במערכת החינוך, המשכתי לצלם אותם בכל ראשון בספטמבר, למען התיעוד ההסטורי.
הם שניהם שונאים שנאת נפש את הסידרה הזו, שונאים להצטלם אליה, והצילום תמיד מלווה ברטינות מצידם ובאיומים מצידי.
בצילומים ניתן לראות אותם תמיד זועפים, כי בואו, זה הראשון בספטמבר, תאריך מקולל שלא במקרה גם פרצה בו מלחמת העולם השנייה, וגם בשל היותי אמא קרצייה.
השנה, לראשונה מאז 2003, תפס אותנו הראשון בספטמבר כששני הפרזנטורים אינם נמצאים תחת קורת גג אחת. המצ’יסטה בצבא, ופרח מזכרוני להקדים במספר ימים את התיעוד ההיסטורי, ולקיים אותו בשבת.
אתמול בלילה, הזכיר לי הטייס את הסידרה, והביע צער אמיתי ואותנטי על כך שלא נוכל לצלם את תמונת הראשון בספטמבר ע”פ הנוהל. הוא אפילו הציע ברוחב לב שניסע בערב לבסיסה של המצ’יסטה, על מנת לצלם את התמונה כך שהסידרה לא תפגע ביכולת שלי לקבל עליה פרס פוליצר בבוא היום.
כיוון שחשתי שהעצב שלו הוא כנה ואמיתי, צחקתי בלב, שהילד לקה בתסמונת סטוקהולם. בתסמונת הזו, השבוי מתאהב בשובה שלו ומפתח הזדהות מלאה עם האג’נדה שלו. ממש כמו שקרה פה.
