אני מעלעלת לעתים בכתב העת המדעי סיינטיפיק “לאשה”. על מי אני עובדת כשאני אומרת “מעלעלת”? אני מנויה שלו.
חביב עלי במיוחד הוא המדור הרפואי. אנשים מתארים את מצבם הרפואי כגון: “יש לי אקזמה בתחת ובבית השחי הופיעו לי שלושה פצעונים מוגלתיים” והפרופסור החביב נותן דיאגנוסטיקה למצבם “אתה לוקה בסוג של פוליקוליטיס שהינה מחלה זיהומית של זקיק השערה”.
טרם נזקקתי לשירותיו של הפרופסור הזה (על אף שהוא היה בעבר הרחוק מרצה שלי באוניברסיטה וקטעים איתו) כי כמו בכל דבר בחיים שלי אני דוגלת בשיטת ה- DIY. עשה זאת בעצמך. כי למה לי לחרטט לרופא המשפחה שלי כשהמידע הוא כל כך זמין ונגיש באינטרנט. לא מכבר אבחנתי את עצמי כלוקה ברטיניטיס פיגמנטוזה, אוסטאוארטריטיס, ונטריקולר פיבריליישן ועוד היד נטויה. כל יום נוסף שאני חיה הוא נס רפואי. בנתיים מצבי הרפואי הוא סטטי, והמחלות עדיין לא התפרצו במלוא חומרתן.
לאחרונה אף אובחנתי ע”י עצמי כלוקה בדמנציה בינונית עד חמורה על אף גילי הצעיר. הטריגר לאבחנה היה ארוע שקרה בשבת האחרונה: בעודנו מתארגנים לצאת מהבית לטיול-חשקה נפשי בכוס קפה. מילאתי את הקומקום במים והדלקתי את הגז. אממה- לפתע באמצע הדרך נזכרתי בכוס הקפה שחשקה נפשי, הצטערתי על שלא שתיתי אותה ואף לא זכרתי אם כיביתי בכלל את הגז. כאן כבר נלחצתי. חזרנו הביתה בבהילות. כשנכנסתי הביתה גיליתי להפתעתי שלא רק שהאש כובתה- גם הקפה הוכן ואף נשתה. על ידי. כל רצף הפעולות האלו: הרתחה-כיבוי- הכנת קפה-שתייה פרח מזכרוני. כיוון שבאותו שבוע קראתי בעניין על הדרדרות מצבה של יפה ירקוני ז”ל הגעתי למסקנה המתבקשת כי האלצהיימר פקד את מוחי. הצטערתי צער רב על עצמי, על בעלי האלמן שיחיה ועל ילדיי היתומים המסכנים. ההלוויה היתה גדולה ויפה. שאני נהנתי!
מאז שאובחנתי קורים לי המון דברים מוזרים: אני הולכת בנחישות לכיוון המטבח, אבל באמצע הדרך אני עוצרת לפתע כי שכחתי מה רציתי משם. את השעון שלי אני מחפשת כבר שעות ופתאום מגלה שהוא ענוד לי על היד. אני שואלת את הבת שלי: “איך קוראים לדבר הזה ששמים על הראש כשרוכבים על אופניים?” והיא עונה: “קסדה, אמא!!!”
ככה אני והאלצהיימר שלי חיים ומתפתחים לנו ביחד. המזל הגדול הוא שלפעמים אני שוכחת שיש לי אלצהיימר, ואז פתאום אני זוכרת הכל ומתפקדת נורמאלי.
צריך למצוא מחלה חדשה.
*מבוסס על מקרה אמיתי.
