זה אחד הפוסטים הכי אישיים והכי פוליטיים שכתבתי בתקופה האחרונה, וכיוון שהבלוג הזה שימש פעם כיומן פתוח, אני מרגישה צורך ללרלר בו קצת על ההפגנות.
בשבעת החודשים האחרונים אני משתתפת בכל מוצאש, ללא יוצא מן הכלל בהפגנה המרכזית בבלפור.
אם אתם מדמיינים אותי עומדת עם מגאפון וצועקת בלי חזייה ובגרון ניחר, אז לא. אפילו שלט מחאה מתחכם לא הכנתי מעולם. אני יותר כמו הדודות שבאות לשמח חתן וכלה בחתונה בעצם נוכחותן, רק שזה בהפגנה.
החדשות הטובות הן, שבהפגנה הזו משתתפים אלפי אנשים מדי שבת. אל תאמינו לתקשורת הפורמאלית כשהיא מדווחת על מאות, כי מדובר באלפים. החדשות הרעות הן, שמדובר בכל שבת באותם אלפים.
כלומר, שבוע אחרי שבוע, אחרי שבוע אחרי שבוע אנחנו פוגשים את אותם פרצופים. עם הזמן למדנו לחבר את השמות לפנים, כי אנחנו מלייקקים זה את דבריו, תמונותיו והגיגיו של זה בפייסבוק וחלקם כבר הפכו להיות חברים בלייב. אנחנו כבר כלכך רגילים להיפגש, שבוע אחרי שבוע, שאנחנו נוהגים להתחבק או להתמרפק, תלוי באג’נדת הקורונה שכל אחד מחזיק. בגדול, מפגיני בלפור חיים בתחושה של מדורת שבט עוטפת ומחבקת. וזה נחמד ונעים, כי תמיד כיף להיות מוקף באנשים שחושבים כמוך ומסכימים איתך ושיש לכם אויב אחד משותף.
להפגנה הזו יש אופי מיוחד. אנשים מגיעים מכל הארץ, מכל קשת הגילאים, עם נחישות גדולה למגר את השלטון ההרסני הנוכחי. “רק לא ביבי” זה הרבה יותר מסלידה אישית נגד האיש. רק לא ביבי, עבורנו, זה נגד חיסיון דיוני הקורונה ל 30 שנה, זה נגד פשעי השלטון בחסות הקורונה, זה נגד התעמרות המשטרה באזרחים, זה נגד הניצול של כל המשאבים שיש במדינה הזו כולל אמצעי התקשורת לטובתם הפרטית של הנתניהוז, זה נגד הקשר הכל כך מושחת של הון ושלטון, זה נגד האיש שבורח ממשפט ומסרב להחקר בפרשה הכי מושחתת אבר, פרשת רכישת הצוללות המיותרות. זה נגד שלטון טוטאליטארי של איש אחד שמתנהג כאילו הוא אדון הארץ ואנחנו הנתינים. זה נגד ראש ממשלה שעושה קרקס מבית המשפט וזה נגד ראש ממשלה שמגייס את המשטרה בתור הצבא האישי שלו. זה נגד מנגנוני השקר ועיוות התודעה וזה נגד ממשלה רקובה, מושחתת ומנותקת שמשתינה עלינו מהמקפצה. ולמרות שההפגנה הזו היא נגד כלכך המון דברים, באופן מפתיע היא מתאפיינת ברוח מאד טובה. אין בה אלימות, אין התלהמות, אין ניבולי פה, אין ונדליזם ואין מריבות פנימיות. כי מדובר באמת באוסף נדיר של אנשים טובים שבאים להילחם על חיים יותר טובים פה, סליחה על הסאחיות.
יש למחאה הזו מוראל יחידה ויש שירי נושא, שכבר הפכו לשירי קאלט כגון השיר עם המילים הכי קליטות “יאללה ביבי לך, יאללה ביבי לך, יאללה ביבי לך, יאללה יאללה ביבי לך”
או “ביבי, לכלאאאא” או השלגר האהוב עלי מכולם “אלף, אלפיים, ארבעת אלפים, שוחד, מרמה, הפרת אמונים”.
השירה מלווה בסימפוניית הזמבורות והתופים והרעש ממשיך להדהד באזניים גם שלושה ימים אחרי שההפגנה מסתיימת. אני קוראת לזה רעש פאנטום.
בשבועות האחרונים אנחנו לא מסתפקים רק בבלפור. אנחנו נפגשים בגשר המיתרים וצועדים, אלפיים איש ויותר בכל פעם במסלול אחר לכיוון בלפור. זו צעדה מקסימה, צבעונית, מלווה במיצג צוללות מגומי שאנשים גיבורים נושאים על כתפיהם בנחישות ראויה להערצה לכל אורך המסלול, במלא מתופפים מקצועיים ומתופפים חובבנים, שמגיעים עם סיר וכף, העיקר להשמיע רעש. יש המון מגאפונים, זמבורות, שלטים, דגלים שחורים, דגלים ורודים שמסמלים תקווה, ודגלי ישראל כי לפני הכל ציונים היננו. תארו לכם אלפיים איש צועדים ככה ברחובות בתופים ובמחולות, ואנשים במרפסות עומדים ומנופפים לנו, או מצטרפים בתיפוף על סיר עם כף.
בשבת האחרונה התקיימה הצעדה הקבועה מגשר המיתרים. במהלך השבת, התעדכנו בחדשות, ששרה נתניהו החליטה לעבור לגור באחד מהמעונות הפרטיים שלהם ברחוב הפורצים (כמה אירוני), כי לא נאה לה המעון בבלפור, ושהיא דורשת אבטחה שתמומן מכיסנו, הנתינים, בנוסף למימון האבטחה בבית בקיסריה ובבית בבלפור. למה לא? הגברת דורשת, העם ישלם.
כך יצא, שבמהלך הצעידה מהגשר, עשינו סטייה קטנה בדרך ועצרנו ברחוב הפורצים, שהיה כמובן חסום עם משטרה ובוטקה. באנו להגיד לה יפה שלום ולאחל שבוע טוב ואת היופי הזה ליווינו בשירה, בזימבוריה ובתיפופיה וכשהסתיימה הצרמוניה ופנינו להמשיך לבלפור קרו שני דברים:
אחד ממובילי הצעדה נחטף ע”י שוטר לחצר צדדית, ממש מול עיננו ונעלם. המשכנו להמתין לו עוד דקות ארוכות, אבל אז הסתבר שהוא הועבר לחקירה במשטרה. לא סיימנו להגיד ‘ארגנטינה’ ובמעלה הרחוב גילינו הפתעה! מכטזית ומחסום משטרתי, ואי אפשר לעבור. הפעם היה תקוע לנו ה ‘ולדימיר פוטין’ שלא הספקנו לפלוט, כי ככה בלי להזהיר, בלי להתריע, המכטזית החלה להכטיז, או איך שקוראים לפעולה הזו שהיא מוציאה זרנוקי מים בהדף חזק.
6 צוללות הגומי, שעמדו בקו החזית, ושהן אימת המשטרה, צוללות פאקינג מגומי! פונצ’רו במקום. מי שעמד בקו הראשון ביחד איתן חטף סילוני מים, והטמפרטורה היתה 7 מעלות קור ירושלמיות של סוף ינואר, כן? והם רטובים מכף רגל ועד ראש ורצים אחורה, ואז כולנו רצים קדימה עם פלאפונים שלופים כדי לתעד את הבושה, ואת היד שלי תופס תוך כדי ריצה בחור, שבמחי מכטזית הפך עיוור. המשקפיים שלו עפו, ואנחנו מחפשים בתוך שלולית הענק את המשקפיים שלו ולא מוצאים. הלב שלי איתו. אחרי עימות עם המשטרה, עשינו אחורה פנה וצעדנו עוד כמה ק”מ, כי הם חסמו כל רחוב אפשרי, כולל את רחוב עזה, שם מחזיקים הנתניהוז עוד נכס. בסוף הגענו לכיכר פריז בואכה בלפור, והתקבלנו במחיאות כפיים כמו גיבורים.
ואז מגיע יום ראשון, וכל מי שמשתתף איתי בהפגנה מדווח על עייפות קיצונית בימי ראשון. בהתחלה סברתי שזו עייפות שנובעת מההליכה ומהאנרגיה הנשרפת מפעולות הזימבור השירה והמחולות, אבל כשאני מתייעצת עם ד”ר גוגל, אני מגלה שישנה תופעה המשותפת לאנשים הנוהגים להפגין בקביעות ולאורך זמן. האנשים הללו לוקים בסוג של דיכאון בשל אוברדוז מחאות.
בינתיים לא ידוע אם המציאו תרופה לתופעה המוזרה הזו.
והנה מיטב צילומיי מהחודשים האחרונים.
\
