אתמול בבוקר, בבואי לצאת מהבית, ארעה תקלה- צרור המפתחות שלי נעלם.
מיד נפתחה ועדת חקירה בראשות שופטת לחקור את נסיבות המקרה.
נאספו ראיות פורנזיות מהשטח, אבל שום ממצא לא הוביל לפענוח הפרשייה.
נשלחה הערת אזהרה לכל החשודים לבדוק בתיקיהם ולפשפש בכיסיהם, שמא נלקח הצרור בשגגה, אך מפתחות אין.
החלטתי לעלות שלב בחיפושים ולנקוט בשיטות מדעיות יותר, אשר נלמדו באוניברסיטה של הרי האטלס במרוקו- הפכתי כוס, הפכתי נעל ותרמתי ח”י שקלים לנערה נזקקת (העברתי בביט לבת שלי וחייבתי אותה למשוך, כדי שהשיטה תעבוד).
אך עדיין המפתחות לא נמצאו.
ניסיתי להפוך את מיצי, חתולת הבית לחתולת גישוש, נתתי לה להריח מפתח אבל היא רק אמרה “מיאו” והסבה את מבטה ממני.
לא נותרה לי ברירה אלא לשים את מבטחי באלוהים, אשר איתו אני מקיימת יחסי אמון חילוניים (ללא שימוש בצד ג’).
ויהי לילה ויהי בוקר ואני יושבת לשתות את הקפה שלי ב”לישכה”.
ה”לישכה” היא עמדת הישיבה המיוחדת שלי הסמוכה לאי במטבח, ממנה ניתן לחלוש על כל הבית ועל הגינה, עמדת מפתח המשמשת בעיקר את בכירי ההנהלה של הבית.
אז בעודי יושבת בלישכה ושותה קפה, לפתע בת קול מהשמיים קראה לי ללכת ולבדוק בגינה, מה הסיפור עם איזה ענף של שתיל שנראה מרחוק קצת מיובש.
אני פותחת סוגריים ומסבירה, שאם יש משהו אחד ויחיד שיקים אותי מהקפה הראשון של הבוקר ממקום מושבי הרם בלישכה, זה לא שריפה, וגם לא אירוע טרור מחוץ לבית, אלא אך ורק אירוע שקשור לצמחייה בגינת המחמד שלי, סגור סוגריים.
אז אני קמה לבדוק מה הסיפור עם הענף שנראה היה מיובש ממרחק, אבל שנראה סבבה לגמרי מקרוב, ואני מלטפת את הקולגה שלו, שיח האוכמניות ששתול בעציץ הסמוך, והנה, בין השיחים, הס פן תעיר שוכב לו צרור המפתחות שלי שהוא בכלל לא זעיר.
אני שמחה ומאושרת ומודיעה לכל החשודים מאתמול שהם חפים מפשע ושהצרור נמצא, ועל כן הם נקיים מאשמה, ושתיק החקירה נסגר.
אבל אז הוועדה בראשות השופטת מתכנסת שנית ומנסה להבין כיצד הצרור הגיע לשם מלכתחילה, ומנסה למצוא אשמים.
אני נזכרת שכשחזרתי שלשום הביתה מקניות, לפני שבכלל נכנסתי הביתה הלכתי ללטף את השתיל הספציפי הזה, שיח האוכמניות שמו כי רכשתי עבורו סולם על מנת שהוא יוכל לטפס עליו בנוחות, כי כזכור השתילים הם החיים שלי, ואני קונה מתנות לשתילים שלי.
בשלב הזה האמונה החילונית באלוהים טיפה מתערערת, כי אמנם הוא זה ששלח בת קול מהשמיים שהכווינה אותי למקום קבורתם של המפתחות הנעדרים, אבל אז נשאלה השאלה האפיקורסית למה מלכתחילה הוא גרם לי לנטוש אותם שם?!
יש לי תחושה שהוא קצת מטריל אותי בזמן האחרון.
דמנציית נעורים, קווים לדמותה.
