בתקופה הטרום קורוניאלית היו לי חיים נחמדים מאד. מלאים בהתגודדויות, חיבוקים, נשיקות, מפגשים חברתיים וארוחות משותפות, בקיצור- כל מה שעכשיו אסור.
עם החברה הכי טובה שלי, הנשמה התאומה שלי חגית, אני נוהגת להיפגש לפחות פעמיים בשבוע לקפה של בוקר. יש לנו בית קפה קבוע, שעה קבועה, שולחן קבוע- וכך אנחנו נוהגות להיפגש שנים. יושבות שעתיים רצופות, טוחנות את כל העולם, אשתו, בני דודיו ואחייניו מדרגה רביעית, ואז נפרדות אישה אישה לעיסוקיה עד הפעם הבאה, שהיא מקסימום שלושה ימים אחר כך.
הקורונה, יימח שמה, שברה לנו הרגל של שנים. את בית הקפה שלנו סגרו. בבתים אסור להיפגש. אבל מה לעשות שאת העולם, אשתו, בני דודיו ואחייניו צריך להמשיך לטחון, העבודה הזו לא תעשה את עצמה לבד.
בהתחלה, כשעוד הותר לצעוד, אז צעדנו ביחד. אבל עכשיו גם את זה לקחו לנו.
ואז גילינו פירצה קטנה בחוקי הפורמט. לסופר מותר ללכת, כדי להצטייד באוכל.
אז כמו במחתרת, אנחנו בונות מבצע סודי וקובעות דייט בשעת לילה מאוחרת ואנחנו נפגשות בכניסה לסופרמרקט הקטן שבשכונה שלה. ואנחנו לוקחות עגלה, וממלאות אותה באוכל ובנייר טואלט כי זה צו השעה ובינתיים טוחנות כהרגלנו מימים ימימה את כל העולם, אשתו, אחותו ובני הדודים שלו, שמונה דורות אחורה ולחגית אני עכשיו קוראת שרה, ע”ש שרה גיבורת ניל”י.
ושתינו מאד מאד רוצות את החיים החמודים שלנו בחזרה, ויפה בידוד אחד קודם.
תמותי קורונה.
