ולתפארת מדינת ישראל
במסגרת רשימת התחביבים ההזויים שאני מתחזקת, מככב בראש הרשימה, התחביב הפטריוטי, לצפות בטקס הדלקת המשואות בשידור חי ישירות מהטריבונה שבהר הרצל.
כי על אף שאשה צינית מיסודה אני, פעם בשנה למשך יממה שלמה, אני מניחה בצד את שריון הציניות, ומרגע הדלקת נר הזכרון ועד הזיקוק הראשון שנורה בשמיים המוניציפליים שלי בערב עצמאות, אני כולי מתבוססת בשלולית הגחלת הלאומית.
כדי לזכות ולצפות בטקס המרכזי, צריכים להשיג כרטיסים. אלה כרטיסים שאמנם מחולקים בחינם, אך הם מחולקים למקורבים, למקורבים של המקורבים, ולמקורבים של המקורבים של המקורבים. יש לכרטיסים האלו ביקוש מטורף, כי מסתבר שאני לא היחידה שאוחזת בתחביב הביזארי הזה, ולהשיג כרטיסים למופע המרכזי- זה יותר קשה מלהשיג כרטיסים לאירוסמית בפארק.
השנה זכינו לראות את הטקס הודות לתא”ל נתי כהן המקסים, שהוא קצין הקשר הראשי של צבא ההגנה הכי טוב של ישראל. נתי הזמין אותנו להצטרף אליו ואל משפחתו לטריבונת המכובדים. הא!
הטקס מתחיל תמיד ברבע לשמונה, אבל אנחנו הגענו אחר הצהריים להר הרצל, כשהוא כולו שוקק, בשעות האחרונות של יום הזכרון.
תחביב ביזארי נוסף יש לי, ומעט קריפי יש לומר, והוא להסתובב בין החלקות והמצבות בהר הרצל
(האנדרטה לכ”ג יורדי הסירה)
לשוטט בין החלקות השונות זה כמו לטייל בספר ההסטוריה שלנו, ואני תמיד מתרגשת לגלות את המצבות של חנה סנש, של יוני נתניהו, של עולי הגרדום ושל עוד רבים רבים אחרים. הר הרצל, בשעות אחר הצהריים של יום הזכרון, כבר אחרי כל הטקסים, אבל קצת לפני חגיגות יום העצמאות, עדיין מלא במשפחות וילדים וחברים וחיילים- חלקם מתפללים, חלקם מתייחדים, וחלקם עורכים התכנסויות משפחתיות סביב הקבר, ואם יש משהו שהוא תמצית הישראליות בעיניי- זה בשעות האלה, ובמקום הזה.
אחד הדברים שאני הכי אוהבת בטקס הדלקת המשואות, זה שאין בו הפתעות. יש פרוטוקול קבוע וידוע שכולנו מכירים בעל פה, ובכל זאת הוא תמיד תמיד מצליח לרגש מחדש.
בין הדלקת המשואות למופע הדגלנים, היו גם כמה הופעות יפות. אחת מהן היתה של ריטה ששרה את “ירושלים של זהב” בעזרת שלל פירוטכניקות.
באופן עקרוני, אם היו שואלים אותי, הייתי אומרת ש”ירושלים של זהב” זו הטריטוריה הבלעדית של שולי נתן, וכל מי שמעזה לפלוש לטרטוריה שלה, היא משיגת גבול.
אבל מכיוון שאף אחד לא שאל אותי, אני לא אביע את דעתי.
למחרת בבוקר, כמו בכל שנה, נסענו לתל אביב, לצפות במטס, שבו חיל האוויר מציג את הקולקציה החמה שלו.
הצוות האווירובטי פתח את המטס, וזכה לתשואות הקהל:
אחר כך הגיעו היסעורים:
הצופיות:
ההרקולסים- שמשונים וקרנף:
הראם (בואינג 707) בתדלוק אווירי של בז (F 15)
הברק (F16)
הרעם (F15)
והדובדבן שבקצפת, בהופעת בכורה ארצית, ה- F35I , שזכה לשם העברי “אדיר”, אך הוא יכל לקבל את השם “יקר”.
ככה זה מרגיש כששלוש מאות מליון דולר עוברים לך מעל הראש! נאחל בהצלחה ל F35I, ושיפציץ הרבה מטרות ראויות.
המופע הסתיים כרגיל בקליפהנגר, כשכולם מרימים את הראש לשמיים ושואלים: “מה, זהו? נגמר?” , וממשיכים לבהות בשמיים כלא מאמינים בציפיה להמשך.
אבל זהו, תם ונשלם.
ישראל חוגגת השנה את המספר השובבי 69, ואני מאחלת לה את מה שאני מאחלת לעצמי- להזדקן בחן ובכבוד, ולא להפוך לזקנה ממורמרת.
חג עצמאות שמח.
