אחת התרומות הגדולות שלי לאנושות, היא ההמצאה הגאונית של “טיול שבת” ביום שישי, כשהרעיון הגדול הוא לצאת לטיול בחיק הטבע ובנגזרותיו ביום שישי במקום בשבת קודש לשנ”צ.
אז ביום שישי, יצאנו בהרכב משפחתי מלא לטיול שבת שלנו, כשהנהגת הצעירה היתה אחראית על שינוע המשפחה:
ושאביה שימש כנהג מלווה סבלני.
ואילו אני והטייס חלקנו את המושב האחורי ודיחקקנו לנו כל הדרך. כל כך נהננו מקונספט ההושבה החדש, שגם כשהנהגת הצעירה התעייפה ממלאכת הנהיגה, ביקש ממני הטייס שאמשיך לאייש את המושב שלצידו מאחורה, ולא אתחלף איתה במקומות. ותיכף אני אסביר ואפרט מה בדיוק היה מהנה שם מאחורה.
אבל לפני כן, עצירת התרעננות:
בשנים האחרונות, המציאו הטייס והמצ’יסטה את “מסורת החומוס של יום שישי”. וכך, בכל יום שישי בצהריים הם יוצאים שניהם לבילוי זוגי שעיקרו ניגוב חומוס. יש באמתחתם קילומטראז’ לא מבוטל בכל החומוסיות באזור המרכז והשרון, ועם הזמן הם הפכו לאייל שני של החומוס. לדבריהם, החומוס של כספי כבד מדי, המרקם של החומוס של הג’ינג’י הוא סבבה, והחומוס של הפרלמנט זכה מהם להכי הרבה כוכבי מישלן. לפעמים אנחנו מצטרפים לבילוי הזוגי שלהם, ולשמחתנו בכל פעם שאנחנו רוצים להצטרף הם מרשים לנו לבוא איתם. אז כדי לא לשבור להם דווקא היום את המסורת, עצרנו בחומוס הפרלמנט בסניף של חדרה, וכצפוי, היה טעים, ואם נשתמש בהגדרת הטייס: “חומוס בעל מרקם קליל ולא דחוס וכבד”.
מפה לשם, הגענו להר תבור, או כפי שאנחנו אוהבים לקרוא לו במשפחה- “מאונט תבור”
מאונט תבור, הוא האזור שהכי מזכיר לנו את אינגלנד מולדתנו, וזה מחזיר אותי לשיחות שלי ושל הטייס במושב האחורי של האוטו.
כידוע לכם, הנסיך פיליפ הבן ה 97 עשה תאונת דרכים שלשום עם הריינג’ רובר שלו, ולשמחת כולם, הוא יצא בנס וללא פגע.
אולי עבורכם מדובר בפיסת חדשות לא רלבנטית, אבל אצלנו במשפחה מדובר באירוע שסביבו אנחנו יכולים לנהל שיחות שלמות. למעשה, יש לנו קבוצת ווטסאפ, בנוסף לקבוצת הווטסאפ הרגילה שלנו, שכוללת את ארבעתנו ושנקראת “כתבי החצר” ובה אנחנו מעדכנים כל פיפס שקורה בארמון באקינגהם.
הקיצר, בשיחותנו המרובות על בית המלוכה אנחנו מאד אוהבים להעניק למשפחת המלוכה שמות ישראליים. לקמילה אנחנו קוראים “כרמלה”, ולפעמים אני אפילו שוכחת מה הוא השם המקורי שלה. הארי- הוא אריק, וויליאם הוא בלעם ולמייגן אנחנו קוראים מירב.
אז מכל הדיבורים על הנסיך פיליפ היום, החלטנו להעניק לו את השם: “חיליק”. ותודו שזה נשמע יפה: “הנסיך חיליק”.
“לנסיך חיליק אין איבר אחד שהוא מקורי שלו. הוא עבר כל כך הרבה ניתוחים והחלפת מפרקים שהוא כולו עם חלקי חילוף” (הטייס)
במאונט תבור נכנסנו לומר היי לג’יזוס יקירנו, שגם הוא, כמו משפחת המלוכה קרוב מאד לליבנו:
אפילו אמר לנו היי בחזרה:
במאונט תבור, כמו באינגלנד, יש עכשיו מלא פרות רועות באחו
וזוהי העונה שבה כל משפט שלישי שיוצא למקגייבר מהפה זה “תיראו כמה הכל ירוק!!!”
עכשיו הכירו את התוספת החדשה למשפחתנו:
זהו הרחפן החדש של מקגייבר שנקנה במיוחד לרגל אירועי חגיגות ה 50 להולדתו ושאמור לתעד מהגובה בעוד שבועיים את נופיה הקסומים של לפלנד. מקגייבר הוא חובב ידוע של כלי תעופה, ובמהלך חייו הוא הספיק לאגור מגוון עצום של מסוקים, מטוסים, טיסנים, עפיפונים, תוכים חיים ועוד כל מיני דברים שיודעים לעוף, שעולים המון כסף ושתופסים לי מלא מקום בבית. אז בתור אישה שלא ממש מבינה מה הגליק הגדול ברחפן, שאלתי אותו לשם מה הוא נחוץ עכשיו ומקגייבר הסביר לי באריכות ובסבלנות כמו שמסבירים לילד מפגר שהרחפן הזה, הוא הדבר הכי מגניב שקיים היום ביקום, ושאם אני לא מאמינה, אז שאני אשאל כל גבר בר דעת ושהוא יאשר את דבריו. אז אם אתם גברים ברי דעת, אתם בוודאי מהנהנים בהבנה ובסימפטיה.
הנה סרטון קצר בהפקת ספילברג פרודקשן, על מאונט תבור:
ממאונט תבור, נסענו למאונט טורען, כדי לצלם את הנופים הקסומים שנשקפים ממנו
וכדי שנחוש קצת שאנחנו באירלנד הסמוכה לאינגלנד, חצינו כמה גשרים אירים בדרך, והמשכנו לצלם פרות:
אנחנו כל הדרך עסוקים בהשוואות על איך הכל נראה פה בלבנטין לעומת איך שהכל נראה באינגלנד מולדתנו, וכשהחלטנו לעצור לקפה קטן על הדרך, נתקלנו לפתע בסופרמרקט, אך לא מהזן הנפוץ המוכר לנו ממרכז הארץ. זה הזכיר לנו את סיינסבורי, אז החלטנו לסור ל”סאלח דבאח ובניו”, ולבדוק האם הוא באמת סיינסבורי.
אז כמו שאנחנו נכנסים לסיינסבורי ומתלהבים מפרודוקטים נדירים שלא זוכים להגיע לארץ, גם פה בסאלח ובניו, התחלנו ללקט פריטים לאספנים, כמו לבאנה אסלי שאינה מגיעה למים הטרטוריאלים של הוד השרון:
ורחת לוקום אורגינל, שהמצ’יסטה מכנה אותה: “רחת קוקאין”, על שם האבקה הלבנה הבלתי מזוהה המפדרת את הרחת.
לא קנינו, אך התפעלנו- מארגז 5 ק”ג (!!!) של תמרי מג’הול:
מההמצאה המקורית, סוכריות חומוס:
ומשרידיו של סנטה:
בארומה המשכנו לעסוק בעיסוק העיקרי של היום- הענקת שמות ישראליים לבני המלוכה.
תיעדתי במיוחד את הרגע הגדול הזה, שבו התלבטנו לגבי השם שנעניק לבת הדודה זארה פיליפס.
בהתחלה המצ’יסטה החליטה שנקרא לה פשוט H&M, אבל אז הצעתי שנקרא לה קסטרו
קסטרו תדיראן.
כיוון שאנחנו אנגלים אדוקים, יצרתי קשר בתחילת השבוע עם בית המלון הסקוטי בטבריה, כדי לברר על שעת התה שלהם.
הפקידה שענתה לי שאלה בהתנשאות אם אני יודעת מהי שעת תה אנגלית, ולפני שהספקתי להגיב היא התחילה לפרט שמדובר בארוחה ייחודית שמגיעה היישר מאנגליה ובה מוגש מגוון רב של חליטות תה לבחירה, מלווה במגש סנדביצ’ונים ויש גם מאפה כזה, שאפשר למרוח עליו חמאה. “את מתכוונת לסקונס?” שאלתי, ובגלל שלא רציתי להישמע סנובית אז לא אמרתי מילה וחצי מילה על קלוטד קרים. היא הימהמה משהו כתגובה. אמרתי- סבבה, זה מאד נשמע לי הסעודה האנגלית הזו והזמנתי מקום ל 4 אנשים ב 16:30 ובעלות של כ 300 ש”ח לכולנו.
אז עכשיו אנחנו נוסעים כשלצידנו לוך כינרת, ואנחנו בדרכנו לשעת התה במלון הסקוטי, וכולנו מתלבטים בקול האם בשעת התה הזו יגישו סקונס כמו שהגישו לנו בבית התה בסטרטפורד אופון אבון, שהיו על בסיס שמרים, או סקונס בסגנון ואלרי, שהוא במרקם יותר פריך והאם מגוון החליטות יהיה דומה למגוון של פורטנום אנד מייסון, ומעניין אם יודעים להגיש אותו עם חלב.
אנחנו מגיעים לעיר הרפאים טבריה, ועוברים ליד הכיכר הסקוטית, והציפיות שלנו בשמיים
השומר בכניסה למלון שואל לאן אנחנו, ואני בגאווה אומרת לו: “לשעת התה”.
“שו שעת תה?” הוא שואל את החבר שלו משולחן הקבלה
“אה, תעלו במדרגות ותיפנו שמאלה” אומר פקיד הקבלה
אנחנו עולים במדרגות ופונים שמאלה, וכמה זוגות בחלוקים לבנים עולים ביחד איתנו.
“אנחנו לשעת התה” אני אומרת למלצרית שמקבלת את פנינו
“שו שעת תה?” היא שואלת ומיד עונה “אה! בואו תעלו איתי”
אנחנו עולים איתה ונכנסים לטרקלין שבו כל הנוכחים עוטים חלוקים לבנים, והם עומדים מצטופפים מול דלפק קטן שבמרכזו מיחם. לצד המיחם עומדת קופסת תיונים של ויסוצקי, ולצד שניהם יש 3 צלחות של עוגיות. בכל שלושת הצלחות, העוגיות זהות, והן עוגיות גרנולה. גרנולה!!! אנחנו נראים כנראה כל כך אבודים, אז המלצרית מתווכת לנו את הסיטואציה: “אתם בוחרים איזה תה שאתם רוצים, מתכבדים בעוגיות ומשלמים אצל זו שבקצה הדלפק”.
אני מסתובבת, המומה, לצוות האנגלי שהגיע איתי. הצוות שיודע להבדיל בין סוגי הסקונס השונים, שיודע שתה ארל גריי לא הולך עם חלב, אבל אינגליש ברקפסט כן, הצוות שיודע בע”פ את הסדר הנכון לאכילת סעודת תה אנגלי ואני מצטערת שלא הוצאתי מצלמה כדי לצלם את התגובה ההמומה שלהם. אמרנו יפה תודה, ויצאנו. כל הדרך הביתה הסתלבטנו על העוגיות מגרנולה שהוגשו בשעת הכביכול תה הכביכול אנגלית וכולנו הרגשנו גורדון רמזי עילאיים ומתנשאים עד שהגענו הביתה.
איך שהגענו הביתה, המצ’יסטה אפתה סקונס כפיצוי:
אין כמו טיולי שבת ביום שישי. ואין על הארץ הנהדרת, הלבנטינית היפה והקסומה שלנו.
