ביום שני החלטתי שמן הראוי שניקח לנו יום חופש ביחד, לכבוד יום הולדתו. ככה- באמצע השבוע, במקום יום עבודה, בלי הילדים.
רק אני והוא.
תיכננתי את היום לפרטי פרטים אבל לא גיליתי לו מה הולך לקרות. רק אמרתי לו לאן לנסוע.
על ההתחלה הוא היה מלא התפעלות ממני: “איך אירגנת שלא יהיו פקקים?! ואפילו את השמיים סידרת שיהיו כחולים בלי אף ענן?”
אינפפתי בצניעות והרגשתי שגם אלוהים לצידנו בעניין:
(שמיים כחולים בלי אף טיפת ענן. בתיאום מושלם עם אלוהים)
את הבוקר פתחנו במקום שהתחבב עלינו לא מזמן: “ברבהר” ליד המושב “בר גיורא”.
ארוחת הבוקר הסטנדרטית מוגשת שם מול נוף פתוח עוצר נשימה ולא סטנדרטי בכלל. תענוג.
ממש בסמוך למסעדה ישנו שביל הליכה: “שביל נופי שורק”
זהו שביל יפהפה, סלול, שאיננו מצריך מאמץ מיוחד. יש בו פינות חמד שקטות וספסלים המשמשים לישיבה ולהתנשקות, וכרגע פורחים בשולי השביל כלניות ורקפות:
אחר כך נסענו לרכוש מתנות יום הולדת, שמחוסר עניין לציבור לא אכנס לפרטים. אבל, בו`נה, ירושלמים! אתם כל יום ככה מבלים בקניון? או שלפעמים אתם גם הולכים לעבוד?!
משם נסענו לפגוש את מעוז, מדריך הסאגווי שלנו. לאחר שמעוז נתן הסבר על תיפעול הסאגווי, יצאנו לסיור של שעתיים בטיילת ארמון הנציב.
היינו בקבוצה שלושה: מעוז המדריך, מקגייבר ואני.
קבוצה קטנה אך איכותית.
(הסאגווי שלנו נח בכפיות)
(הנוף מטיילת ארמון הנציב)
הסאגווי הזה, הוא כלי תחבורה מדליק לאללה שנותן לך תחושה שהגלגלים הם חלק מהגוף שלך. היינו מאמצים אותו בשמחה!
(“ביום יפה אפשר לראות מכאן את ים המלח”- היום היה יום כזה)
ארוחת הצהריים המאוחרת תוכננה במקור להאכל במסעדת “מחנהיהודה” הכה מדוברת. מאד רציתי לבדוק על מה כל הבאזזזז סביבה. הזמנתי לשם שולחן שבועיים מראש(!!!), וגם אז נקבעה לי שעה פיקס בלי שיכולתי להזיז אותה ימינה או שמאלה. יותר פשוט להכנס לרשימת מושתלי הכבד בישראל, מאשר להשיג שם שולחן. אממה…סיור הסאגווי התארך מעבר לצפוי ואנחנו פספסנו את שעת החסד שהוקצתה לנו ב”מחנהיהודה” 
אני מקווה מאד שלא נכנסנו לרשימה השחורה שלהם תחת הכותרת “הזמינו ולא הגיעו” 
במקום זה, את ארוחת הצהריים שלנו אכלנו ב”עזורה” שבשוק מחנה יהודה. והיה טעים לאללה.
כיכבו: מרק שעועית, מרק קובה ומוסקה.
שבנו הביתה שמחים ומרוצים עד מאד.
ועוד דבר ששימח אותי מאד השבוע:
בתיבת המסרים שלי המתין לי מסר מטל מנהל הבלוגייה:
איזה כיף! עוד יום חופש! והפעם בחסות תפוז.
ותודה רבה לעורכי תפוז היקרים על הבחירה בי.
וגם תודה על כל הברכות והפירגונים המרגשים מכם.
ולסיום אחת קטנה:
בשעת ארוחת הצהריים היום אני והטייס המתבגר משוחחים קצת על גנטיקה. אנחנו מדברים על הזיגוטה ואני מוצאת שזו הזדמנות נפלאה לשיחת אם-בן 
אני: רוצה לדבר קצת על השלב שלפני הזיגוטה? 
הנסיך: כן אמא, מה את רוצה לדעת??? 
אין עליו.
סופשבוע נפלא!
