להציל את טוראי ראיין בימי קורונה
והימים ימי קורונה הם, ובזמן שאנחנו נצורים בביתנו, נצורה המצ’יסטה בצבא, רחוק מאיתנו.
כבר יותר מחודש שלא ראינו את זיו פניה, והגעגועים עזים. כיוון שגם בגדוד שלה פשטה המגפה, מתנהלת שם מדיניות בידוד מחמירה, וכעת החיילים נצורים בחדריהם ואסור להם לצאת מהחדר למעט הפסקת שירותים מעת לעת. את החבילה המושקעת שהכנו לה ביום שישי אסור היה להעביר- והילדה נותרה מבודדת, נצורה ומורעבת.
מצ’יסטה, שאף פעם לא מקטרת, כותבת לי: “אמא, תמחקי אותי מהחוג הזה!” ו”אמא, שכחת אותי בחוג כבר יותר מחודש, בואי כבר לקחת אותיייי”.
אמש היתה הקלה במדיניות המחמירה, ופתחו לנו חלון זמנים קטן שבו ניתן להעביר סיוע הומניטרי בצורת חבילות לחיילים, דרך גורם שלישי. אך אסור להכניס לחבילה אוכל מבושל, והיא חייבת להיות כשרה לפסח. מה שאומר, חבילה עצובה. מצ’יסטה מבקשת ממני שאכניס פריטים מסוימים לחבילה, ושואלת: “רוצה להיכנס בעצמך לתוך החבילה? ואז תיכנסי לגדוד ואני אחביא אותך בחדר שלי?”
אז הבוקר השכמתי קום, וב 7:00 בבוקר התייצבתי בחצי חינם על מנת להרכיב מחדש חבילה, והפעם שתהיה מכושל”פת. התור בכניסה לסופר התפתל לאורך של כמאה מטרים, כולם עטויים מסיכות וכפפות כנדרש, ואם זה לא סוריאליסטי מספיק, אז בכניסה מודדים לכל אחד את החום.
הסופר מרגיש כמו צלחת פטרי אחת גדולה. אני מסתובבת שעה בתוך הצ’רנוביל הזה, ומנסה להכניס את כל הנשמה שלי לתוך החבילה, אך שהנשמה תהיה מכושל”פת.
זה לא פשוט, הדבר הזה. את כל היופי הזה אני אורזת בתוך קופסת קרטון עצומה שהיתה בה עד לא מזמן מכסחת דשא, ואני נוסעת בכבישים הריקים לנקודת האיסוף בצריפין.
כדי להשתיק קצת את הרעשים שבתוך המח שלי, אני שומעת מוזיקה בפול ווליום ברקע. מיק ג’אגר מקונן על רובי טיוסדיי, ג’ון לנון מדמיין עולם טוב יותר, דייויד בואי מספיד את מייג’ור טום, קורט קוביין מלין על האיש שמכר את העולם, פרדי מרקורי מכריז שאנחנו אלופים וטירס פור פירס שרים, ואני מסכימה איתם,
שהעולם משוגע.
וזהו. אין לי פאנץ’ חכם לפוסט הזה, אני רק מרגישה שאני חייבת לתעד את הימים המשונים האלה, כי אני יודעת שאנחנו חווים חוויה שגדולה בהרבה מאיתנו ושעוד ילמדו עליה יום אחד בשיעורי היסטוריה בבתי הספר.
והחבילה הגיעה ליעדה.
