בשבת הקודמת, בהחלטה ספונטנית, החלטנו לצאת לטייל ביחד עם החברים שלנו, משפחת שמואלי, להלן ייקראו `השמואלים`, לטיול בנחל חלילים.
(הם מובילים, אנחנו אחריהם- רמז מקדים לעתיד להתרחש)
השמואלים הם משפחה מייטיבת לכת. הילדים שלהם מפזזים בהרים ובגבעות כעיזים רעננות, בעוד שמשפחת גזית, או יותר נכון, אני, שייכת לז`אנר הטיולים הקרוי “טיולי מָשֶפָחות” כלומר: הולכים מה שפחות 
(אלא אם כן מדובר בקניון רננים, בתקופת הסיילים. שאז- או-הו, אני נהיית האמא של מייטיבות הלכת!). להגנתי סיפרתי לשמואלים, כי אור לשמונה באותו בוקר כבר התייצבתי בחדר הכושר, עשיתי אימון כח ורצתי 2 ק”מ, כך שבאתי בכוחותיי האחרונים 
אז אחרי שטפחתי לעצמי על השכם בלי בושה כדי להצדיק את הזדחלותי ניתן להתחיל לתאר את מסע הכומתה שעשינו.
אז הנה הוא נחל חלילים. הוא ניצב ממש על הגב של מבשרת ציון.
התחלנו לפסוע בשביל כשמקגייבר והשמואלים מובילים, המצ`יסטה, אני ונורית, (שהיא סמי- אחותי אך גם מתפקדת כאם `השמואלים`)- נשרכות מאחור. סיפרתי לנורית ולמצ`יסטה שתמיד- תמיד, בכל הטיולים השנתיים אני תמיד-תמיד הייתי המאסף. הייתי חביבת החובשים והמאבטחים הנצחית
עצרתי לצלם בערך כל פרח שנקרה על השביל, כל חיפושית שהזדווגה על גדילן, כל ברחש שבירחש על ציפורנית להתחרפנותם הרבה של ילדי `השמואלים` המקסימים והזריזים.
הרדופנין הציצית
תלתן הארגמן
מרוות יהודה
ברקן סורי
קיסוסית מטפסת על לטם שעיר
תלתן הפוך
לאור הממצאים, הגעתי למסקנה שזוהי שעתם היפה של הפרחים הסגולים והוורודים. נורית, שאוהבת לתת גיבוי לכל שטות שיוצאת לי מהפה, הוסיפה את המניקור הורוד והנהדר שלה לפריים כדי לחזק ולהעצים את דבריי:
חברתי הטובה והמסורה נורית מחזקת את דבריי מעל מרגנית השדה.
כשעצרנו לנוח ליד המערות, כי מסתבר שיש שם מערות,
הבחנו בחמישה ספיידרמנים שניסו לצלוח את הסלע הזה בטיפוס. הרענו להם מרחוק.
אבל רבאק, לא צריך קסדות בשביל הדבר הזה?
המסלול בכללותו היה חביב, ירוק ופרחוני. האביב הוא העונה החביבה עליי מכל. הטבע חביב אלא ש….
מושית השבע על גדילן מצוי
זה המקום להתוודות למה באמת אני תמיד בסוף.
מאז שאני ילדה קטנה אני סובלת מזואופוביה קשה.
לא, אני לא חוששת מנחשים, לא מעכברים ולא מג`וקים.
החיה שהכי הכי דוחה אותי…מגעילה אותי ברמות…
אני אפילו לא יכולה לומר את שמה…
טוב, בואו נאמר שכשהילדים היו קטנים הטלתי וטו על רכישת מרצ`נדייז של “צבי הנינג`ה”, יש? כי אפילו ציור, איור או אילוסטרציה שלה אני לא יכולה לשאת. שרוטה.
בד”כ אני אישה קולית, שקולה ורגועה. אך אם במקרה יוצא לי להתקל לפתע בחיה הזו אני מיד פוצחת בתגובות היסטריוניות שעושות הרבה כבוד לזיגמונד פרויד בתארו את האישה ההיסטריונית המצויה. זהו מחזה משעשע לצופים מהצד 
.
הפסיכיאטר שעבד איתי במכון אמר לי כבר פעם שיש טיפול לאנשים כמוני, אך טרם הספיקותי
ולכן, כשאנחנו יוצאים לחיק הטבע, ובעיקר בתקופה אביבית זו- מקגייבר בעלי, האיש שהכי מבין ללבי בעולם-צועד תמיד ראשון, פותח עבורי ציר- ממש כמו בלבנון וכגשש בדואי מיומן סורק את השטח לאיתור מפגעים פוטנציאלים. במידה ונתקל במטען צד חי כזה הוא ממתין לי ורק אומר בשקט: “אל תסתכלי שמאלה”- ואני ישר מבינה, מסיטה את מבטי ועוברת בריצה.
כך קרה גם בטיול הזה. הוא הלך הרבה לפני ורק כשהגענו לאוטו בסוף המסלול, הוא אמר: “איזה מזל היה לך. היה אחד על השביל ווידאתי שהוא ייעלם לפני שהגעת”.
אז אם לא ציינתי את זה מספיק עד היום- אומר זאת שוב עכשיו- אני אוהבת את האיש הזה. הכי אביר שריון הקשקשים שלי 
סיימנו מותשים. בדרך חזרה הביתה מצ`יסטה מיררה על כך שהיא גוועת לאיטה ועל כן סטינו מהדרך כדי לקבל סיוע הומניטרי באבו גוש, ועם חומוס, פלאפל, קובה ועלי גפן ממולאים שנארזו טייק אווי שבנו הביתה שמחים, שבעים ומאושרים.
כשהגענו הביתה חשתי כי מינימום כבשתי את האוורסט היום. כולה נחל חלילים.
חייבת שיפציע איזה סייל מטורף בקניון בכדי שאוכל לשפר את כישורי ההליכה שלי בשטח
לפחות בחיק הטבע של הקניון אין צבים…
ררררר…אמרתי את המילה!
*כל זיהויי הפרחים בזכות עננת האלופה, האחת והיחידה.
