השנה התלבטתי מבעוד מועד מהי הדרך הטובה ביותר לחגוג את ראש השנה.
שלוש האפשרויות שעמדו בפניי הן:
1. לבשל עבור 20 איש ארוחת גורמה מושקעת במשך שתי יממות רצופות ולקבל תגובות פושרות עד קרירות לחריימה המופלא שלי ופרצוף חמוץ ומתחסד למראה מנות הקינוח המושקעות שלי.
2. להתארח אצל המשפחה המורחבת ולסעוד בכפיפה אחת עם הדרמה קווינס של המשפחה, אשר התרועעות בחברתן עלולה להסלים את האמברגו המוטל עלינו גם כך.
3. לאסוף את שלושת הנפשות האהובות עליי מכל בעולם כולו: לרדת לאילת, לצחוק במשך חמישה ימים, להתמסר לשמש, לים, לבריכה, לאוכל שלא אני מבשלת, לשופינג ללא מע”מ ולשוב הביתה שמחה וטובת לב.
תודו, ההחלטה קשה….
שמתם לב פעם שהדרך הלוך לאילת היא הרבה יותר קצרה מהדרך חזור? אין לזה שום הסבר מדעי, אבל זה בדוק!
בכלאופן 4.5 שעות נסיעה הן זמן טוב להפוך את זה:
לזה:
כל הכבוד לי!
ומה שאני אוהבת זה שאחרי שנוסעים שעות במדבר המיובש הזה
פתאום מתחילים לראות את הנ.צ הזה:
איזה יופי.
עכשיו אני רוצה שתעבדו ביחד איתי את הנתונים הבאים:
מלון הכל כלול, באילת, בחג. המלון בתפוסה מלאה עם משפחות שלמות ולעתים רב דוריות. הרבה הרבה משפחות כמו של פילוס ודיקלה. רעשניות. מאד.
יו, בלגן כזה לא ראיתם!
לאחר חמישה ימים כאלה אני יכולה לומר שמההיבט האנתרופולוגי כיסינו הפעם גם את הטיול שלא עשינו עוד לג’ונגלים באפריקה, וזאת מבלי לפגוע חלילה בשבטים הברברים באפריקה.
פתאום הבנתי את הסיבה האמיתית לסכסוך עם תורכיה. זה לא המרמרה ולא תקרית השגריר והכסא הנמוך.לא ולא. פשוט כל האורחים במלון ההכלכלול שהייתי בו, היו רגילים קודם לקלאבים ההכלכלולים בתורכיה, התנהגו שם כמו שראיתי אותם מתנהגים פה, לתורכים נמאס לגמרי מהיופי הזה, והם ניצלו את ההזדמנות הראשונה לנתק את הקשר.
בשתיים לפנות בוקר, כשלא הצלחתי לישון בגלל הצעקות והבלגנים במסדרונות, הייתי מוכנה ללכת ברגל עד תורכיה ולהתנצל באופן אישי בפני ארדואן, העיקר שיקבל בחזרה את כל החמולות הרעשניות האלו ושהשקט והשלווה יחזרו לבתי המלון באילת. במהרה. אמן.
אפרופו חיות. הנסיכה חלמה זמן רב על צלילה עם דולפינים. זו היתה הזדמנות מצויינת להגשים לה את החלום.
ובמעבר חד נגיע לריף הדולפינים באילת:
לבושה ומוכנה
יוצאת לדרך עם המדריכה שלה, עדי
בדיקת ציוד
יוצאת לדרך
ובחזרה אלינו
שתהיה לנו שנה טובה ושקטה. אמן.
