החודש התבשרנו כי בחפירות ארכיאולוגיות בהר הבית נתגלו כ- 600 אריחי ריצוף צבעוניים ששימשו בבית המקדש:
כולנו הרוסים על עיצוב הפנים של הורדוס. ולכן היום, כששוטטתי עם צאצאיי בקניון רננים, התרגשנו לגלות את אריחי הרצפה הרצ”ב, שדומים דמיון מפתיע לאריחים של בית המקדש:
צרוף מקרים? I think not
כבר המון שנים שמבחינתנו בית המקדש השלישי נמצא ברננים. ובעזריאלי. ובג’י. ובשבעת הכוכבים. כך שעכשיו זה רק רשמי.
***
בשבוע שעבר הלכנו, הטייס ואני, להופעה של קווין ואדם למברט בפארק הירקון.
למעשה לא הלכנו, אלא נסענו. ברכבת ישראל:
והיינו בטוחים שאנחנו מאד מקוריים במחשבה שלנו להגיע ברכבת ולא באוטו. תשמרו את המחשבה הזו לסוף.
הגענו מהראשונים, פרסנו שמיכה והמתנו שהמופע יתחיל.
בין הטייס וביני מפרידות 27 שנים, אז את זמן ההמתנה ניצלנו, כשאני עושה לו שחזור הסטורי על חייו ומותו של פרדי מרקורי, מנקודת מבטה של הנמלה, שזו אני.
ובכן, אני שייכת לדור שבסוף שנות השמונים היה עסוק מבוקר עד ערב בספקולציות אם לפרדי יש או אין איידס, כי לא היה לנו משהו יותר חשוב להתעסק בו. עד שיום בהיר אחד, יצאה הודעה מטעמו שמאשרת שאכן, יש לו איידס. לא הספקנו לעכל את האיידס ולמחרת בערב, פונקט! הגיעה ההודעה על מותו. כמו כן, אני שייכת לדור שבכל פעם שזמר רוק מת באופן פתאומי, אני מקימה סוכת אבלים ויושבת עליו שבעה, ע”ע תראו מה קרה לי עם דייויד בואי. עד הבית שלו בלונדון הגעתי כדי לבכות.
אז ככה היה גם עם פרדי.
כשהודיעו בחדשות שהוא מת, אני בדיוק ישבתי באוטובוס, קו 74. בדיוק השתחררתי מהצבא, בדיוק התחתנתי, בדיוק לא היה לנו גרוש על התחת אבל בדיזנגוף סנטר באיזה חנות מהממת ראיתי את סט הכוסות הזה:
בקושי היה לנו כסף לאוכל, אבל את הכוסות כמובן שקניתי.
הקיצר, אני חוזרת הביתה באוטובוס, עם הכוסות האלה ארוזות בקרטון, כסף לאוכל אין, אבל כוסות חדשות יש! וברדיו מודיעים שפרדי מת, כשרק אתמול הודיעו שהוא בכלל חולה! ואני יושבת באוטובוס ובוכה. ומאז ועד היום הכוסות האלה הן הכוסות של פרדי מרקורי. הזהרתי כבר שצר עולמי כעולם נמלה.
בחזרה לפארק.
הפארק התמלא לגמרי, ההופעה התחילה, הטייס ואני פזמנו לנו, עד שבריאן מיי התיישב על הבמה והתחיל לשיר את love of my life לזכר פרדי.
את השיר הזה פרדי כתב והקדיש לחברת הנפש שלו מארי אוסטין, שהיתה בת הזוג שלו לפני שיצא מהארון ועליה אמר: “כל המאהבים שלי שאלו אותי מדוע הם לא יוכלו לקחת את מקומה של מארי, אבל זה פשוט בלתי אפשרי. חברת האמת היחידה שלי זו מארי ואני לא רוצה אף אחד אחר במקומה. בשבילי, היא תמיד הייתה כמו אשתי והחברות בינינו תמיד הייתה כמו נישואין. יש לנו אמון זה בזה, וזה מספיק לי. לעולם לא אוכל להתאהב בגבר באותו אופן שהתאהבתי במארי”. למארי הוא הוריש את כל רכושו. זה סיפור מרגש.
בחזרה לבראיין.
אז הוא יושב ושר, והקהל ביחד איתו, כשלפתע, במסך הענק שמאחוריו מגיח לו פרדי, קם לתחייה לכמה רגעים, ומסיים את השיר. הרגע הזה הוא כל כך מצמרר ועוצמתי שאתם חייבים לראות אותו במו אוזנכם, ולשמוע אותו במו עינכם- הנה הקטע מההופעה בריו, שזה אחד לאחד כמו שהיה בפארק הירקון:
אז באותו רגע שפרדי חזר אלינו לכמה רגעים התיישבתי על הדשא ופרצתי בבכי מר של נערה בת 21, שאין לה כסף לאוכל, אבל מוציאה חצי משכורת על סט כוסות תה, כשהטייס המודאג שואל: “אמא, את בסדר? את בסדר?”
לכי תסבירי לילד.
אחר כך הספקתי לבכות עוד פעמיים: פעם אחת, כשהקדישו לדייויד בואי את PRESSURE ופעם שניה כשהעלו שוב באוב את פרדי עם אותו טריק סוחט דמעות אבל רק בשיר אחר.
בסך הכל בכיתי שלוש פעמים באותו ערב, שזה המון עבורי.
אז אחרי שסיימתי לבכות הסתיימה ההופעה, ושנינו פילסנו את דרכנו לתחנת רכבת, שמחים וטובי לב על ההחלטה לא להגיע עם האוטו כדי לא להתקע בפקקים, ובום! זה מה שציפה לנו בכניסה לתחנה:
המממ. כמעט שבכיתי בפעם הרביעית באותו ערב.
***
אפרופו הכוסות של פרדי מרקורי, אני מוכנה להתערב, שאנחנו המשפחה הישראלית היחידה שבפינת האוכל שלה, תלויה התמונה הזו:
אנחנו הרוסים על התמונה הזו- 4 דורות של מלכים בתמונה אחת. ואנחנו כידוע בכלל נתינים בריטים בהדחקה.
לכן אתם יכולים לתאר לעצמכם מה רבה היתה השמחה, כשביום שישי, בשוק הכרמל, מכל המקומות! מצאנו את הציורים המהממים הללו:
והם כרגע מתנוססים על הקיר בחדרו של הטייס, בריטי בכל רמ”חיו.
***
והטייס, עוד חודש מתגייס.
לא לבריטיש ארמי, לצה”ל.
ואני הרוסה הרוסה מזה.
