מעשה בכסא

בימים אלה הסלון שלנו עומד לעבור שיפוץ. בחרנו רהיטים חדשים, מצאנו בית טוב לרהיטים הישנים, ואנחנו עכשיו נמצאים בתקופת בין המיצרים, שהם שלושים ימי עסקים המתנה עד שיונפק לנו הסלון החדש.

בסלון החדש אגב, ישתלבו מוטיבים סקוטים, מתוך כבוד למוצאי הסקוטי שקר כלשהו:

ואתם חייבים להאמין לי שבמציאות זה נראה עוד יותר יפה. 

את תקופת ההמתנה אני מנצלת להמשך תיכנונים. למשל, בפינת הסלון הועדתי מקום לכסא ווינדזור עתיק, אותו אני חולמת למצוא באיזה שוק פשפשים.

קצת רקע: יש לי חולשה מיוחדת לכסאות ווינדזור, שההסטוריה שלהם לוקחת אותנו עד המאה ה- 16. הם יוצרו לראשונה במחוז בקינגהמשייר באנגליה, כשהקשת של משענת הגב היא המאפיין המרכזי שלהם.

אחר כך המתיישבים האנגלים הראשונים העבירו את הכסאות איתם לאמריקה, ומאז ועד היום הכסאות מלאי החן האלה מעטרים בתים כפריים באמריקה ובאנגליה.

כיסאות וינדזור היו פופולארים בפילדלפיה בזמן המהפכה האמריקאית. הכיסאות היו חלק כל כך חשוב של החיים בארץ החדשה, כשתומס ג’פרסון בכבודו כתב את מגילת העצמאות תוך שהוא ישוב באחד מהכיסאות הדומים לכסאות הרצ”ב.

מרתה וושינגטון ישבה לרקום כריות עבור כסאות הוינדזור שלה, ולא פחות מבנג’מין פרנקלין ישב על אחת מהכריות האלו.

אם אתם חושבים שאני מחרטטת אתכם- אני מביאה סימוכין לדבריי- תמונה מספריית הקונגרס, המראה את הגברים המכובדים האלה יושבים על כסאות ווינדזור בעת הצגת מגילת העצמאות בקונגרס.

בקיצור- קלאסיקה במיטבה, ועכשיו אתם יכולים להבין את מקור הגחמה שלי. כי אם זה היה כל כך טוב למרתה וושינגטון, לבנג’מין פרנקלין ולתומס ג’פרסון, אין סיבה שלאיילת גזית זה לא יהיה טוב.

חמושה באופטימיות, ביום שישי, עשיתי צ’ק אין בשוק הפשפשים ביפו.

מצאתי את הכסא הזה חבוי בפינה של אחת החנויות:

לפי מצבו הרעוע, והכתמים על המושב, אפשר היה כמעט להאמין שג’ון אדמס בכבודו הפליץ עליו פעם ביושבו בבית הלבן. לא קניתי.

המשכנו לשוטט ולשוטט בשוק וחוץ מכמה סיפולוקסים לא מצאנו כלום. בלב נכזב שבנו לאוטו, שילמנו שבעתלפים שקל על חנייה על לא עוול בכפנו, אך בדרכנו החוצה משם, בצבץ לו הכסא הזה, שניצב בכניסה לחנות עתיקות בקצה השוק:

מקגייבר עצר בחריקת בלמים, וירדנו שנינו מהאוטו בנוהל מעצר חשוד. המוכר חרטט אותי שהוא נסע במו ידיו ורגליו להביא את הכסא הזה מאנגליה. סיפר לי איך שוטט בקור, בגשם וברוחות. איך העמיס אותו במכולה ועוד כל מני סיפורים מסמרי שיער. כשעברנו לפסים יותר פרקטיים- הוא ביקש עליו 700 ש”ח, העלה ל 900 ש”ח כששמע שאני מהוד השרון, ואחר כך הסכים לרדת ל550- שם הוא נעצר.

בסופו של דבר לא הייתי לגמרי שלמה לגביו, כי כל אחד רואה שווינדזור הוא לא, ונפרדנו לשלום.

אבל בכל זאת הכסא הזה המשיך להתנגן לי בראש כל השבת, שזה לא סימן טוב אצלנו בבית.

כשחזרתי הביתה ביום ראשון מהעבודה, פתחתי את הדלת וציפתה לי הפתעה: תנחשו מי עשה רילוקיישן מיפו היישר לסלון שלי?:

מרוגשת מהמחווה של בעלי, התיישבתי על הכסא לסמס לו ווטטסאפ משתפך, אבל אז גיליתי שבאופן מחשיד, הכסא גבוה במיוחד. מה שעשה לי פלשבק לשירותים בהולנד.

ההולנדים כידוע הם עם של נפילים, ובתי השימוש שלהם גבוהים בהתאמה. כשישראלי ממוצע יושב על בית שימוש בהולנד, כפות הרגליים הישראליות שלו אינן מגיעות לרצפה, והן מתנופפות להן באוויר. מה שמוסיף נופך פאתטי לעוסקים במלאכה.

מיד הפכתי את הכסא על ראשו, וגיליתי שעל החלק התחתון של הכסא מוטבע כיתוב בשפה לא ברורה:

גוגל טרנסלייט אישר את חשדותיי, שאכן מדובר בכסא הולנדי מקורי. הוא מגיע מעיר אוירצ’וטסה בהולנד או איך שלא קוראים לה.

אז לא ווינדזור ולא נעליים. הייתם צריכים פשוט לשמוע את הסיפור שלו על הכפר באנגליה שבו הוא קנה את הכסא האנגלי המקורי הזה וכמה היה קשה להעמיס את המכולה וכו’ וכו’.

אבל היי! תמיד אני אוכל להגזים סיפור משלי שזהו הכסא המקורי שיוצר במיוחד בהולנד עבור לינקולן ארך הרגליים, ושעליו הוא ישב בתא הנשיאותי בתיאטרון פורד, שניה לפני שנפח את נשמתו.

עליו השלום.