לראשונה מזה כמאה שנה, לא תכננו לנסוע לשום יעד אטרקטיבי בחו”ל בראש השנה הנוכחי. הסיבה לכך נעוצה במצ’יסטה, ילדתנו הפעוטה אשר התגייסה לפני חצי שנה לצבא, וכאות הזדהות עם מעמדה כחיילת לוחמת, הטלנו על עצמנו צו עיכוב יציאה מהארץ.
אז כשרחלי שאלה אותי באיזו ארץ אטרקטיבית נחגוג השנה את ערב החג והשבתי לה שבארץ האטרקטיבית מכל: ישראל, היא מיד אמרה, ולא שאלה הפעם: אז בחג הזה אתם אצלנו.
כבר כתבתי פה לא פעם על רחלי. האישה המדהימה הזו חתומה על הרבה חוויות מקסימות, מרגשות ומצחיקות שעברנו בזכותה בלונדון. עד לפני שנה היא כיהנה כקונסול הכללי של ישראל בלונדון. מתוקף תפקידה היא הגישה עזרה לכל הישראלים שנקלעו לצרה בזמן שהותם בבריטניה, ומתוקף היותנו מבקרים קבועים בבריטניה, היא דאגה לנו תמיד והגישה לנו באופן קבוע סיוע הומניטרי למופת. צחי, בעלה של רחלי, הוא חבר טוב של מקגיוור עוד מהצבא. ואני, כמו במערכון של הגשש עם החוט המאריך, הרי קשורה לחברים שלו מהצבא אפילו עוד יותר ממנו. אז כך יצא שאני ממש ממש קשורה לזוג המופלא הזה ואוהבת אותם מאד.
“בנוסף למשפחה שלנו” ציינה רחלי “אני מזמינה לחג גם את הנספח הצבאי של בריטניה בישראל, ואת אשתו” כי כמובן שרחלי סיימה בהצטיינות בקיץ האחרון לימודים של שנה במב”ל, וכמובן שהיא היתה האמא המאמצת של כל הנספחים הזרים שלמדו במחזור שלה, וכמובן שמכל הנספחים הזרים, ג’ים הבריטי, היה החביב עליה מכל. “את תאהבי אותו גם” היא הבטיחה.
וקיימה.
ערב החג, שבע בערב, אנחנו מגיעים לבית היפהפה שלהם. כולנו לובשים חולצות לבנות, כיאה למעמד וכמה דקות אחר כך מגיעים ג’ים, הנספח הצבאי ואשתו בריטה. ג’ים לובש חולצה משובצת, והמשבצות הן בורוד. הוא מתבונן בכולנו ואומר, באנגלית בריטית “הו, לא ידעתי שיש דרס קוד לחולצה לבנה!” אבל מתנחם במשבצות הלבנות שמבצבצות בחולצה הורדרדה שלו. אני כבר מחבבת אותו.
רחלי, כיאה לדיפלומטית שהינה, שהמומחיות שלה הוא קירוב לבבות, מציגה את כולם לכולם, ובריטה הנהדרת מתיישבת לידי ומסמלטקת איתי. שני הילדים שלה לומדים רפואה בבריסטול, ומהבית הקודם שלהם באנגליה, הם ראו מהחלון את הסטונהנג’. וואוו! היא מספרת לי על הפאב האנגלי בכפר שלהם, על מעגלי אבנים, על דאוטון אבי, על האחוזה המקורית שניתן לסייר בה, על אפטרנון טי מובחרים שהיא לגמה בלונדון ועל כמה היא אוהבת להכנס לסופרמרקטים כשהיא בחו”ל. כל מה שהתחשק לי לעשות זה פשוט לחבק אותה, אבל התאפקתי בשל הנימוס.
מתן, הבן של רחלי וצחי, הוא פסנתרן מחונן, וביחד עם בת הדודה היפהפיה והמוכשרת שלו סתיו, הם מנגנים ושרים ברקע. גם הטייס משוחח ארוכות עם בריטה על הברקזיט וכשהוא מספר לה שבעוד חודש הוא עומד לטוס ללונדון לבדו, היא מיד נותנת לו את מספר הטלפון שלה לכל צרה.
רחלי המהממת מחלקת לכל אורח מתנה שהיא קנתה עבורו במיוחד. לג’ים ובריטה היא מעניקה אוסף דיסקים של מיטב המוזיקה הישראלית, כדי שיאזינו בדרך לשלמה ארצי. ולכל אחד מאיתנו היא מעניקה ספר נפלא במתנה. מארחת שמעניקה מתנות לאורחים שלה, איפה יש עוד כזה דבר? רק רחלי יכולה לחשוב על קונספט כזה.
ואז אנחנו מתיישבים לאכול. צחי מקריא את הברכות, ומתן, שהוא דיפלומט בן דיפלומטית, מתרגם לנספח ואשתו את המשמעות הסימבולית של כל ברכה. אנחנו מגחכים שחצי מהברכות הן בעצם קללות המכוונות לאויבנו. אך העיקר שנהיה מלאים מצוות כרימון, כן? אמא של צחי יושבת לימינו של מקגייבר, והיא ממלאת לו את הצלחת בכל פעם שהיא מזהה מגמת התרוקנות. והאוכל היה מושלם.
תוך כדי ארוחה מציינת רחלי כי ג’ים קיבל מידי המלכה את עיטור חבר מסדר האימפריה הבריטית. ג’ים מצטנע. כן, הוא קיבל את העיטור. כן, זה היה על משהו שהוא עשה במלחמת עיראק או כשהוא לחם באפגניסטן. כן, יש לו תמונה מהמעמד המרגש, ועכשיו הוא חופר חצי שעה בטלפון שלו כדי למצוא את התמונה. ולא, הוא לא משתמש בה כתמונת שומר המסך שלו, במקרה ותהיתם, כמוני. בזמן שהוא מחפש, בריטה מספרת כי בכל פעם שהם קופצים לווינדזור הם רואים את המלכה רוכבת על סוס. הו, הנה הוא מצא את התמונה, ושור אינף, הטלפון שלו עובר בין כולנו ורואים שם את ג’ים עומד מול המלכה אליזבט, שעומדת בעצמה על דרגש קטן לשם השוואת גבהים, והיא עונדת לחזהו את העיטור. וואוו. מתחשק לי לחבק גם אותו, אבל בשל הנימוס, אני מתאפקת.
בסוף הערב המופלא הזה אנחנו עושים תמונת מחזור, שמצ’יסטה מתנדבת לצלם ולכן היא אינה מופיעה בתמונה.
וכשג’ים ובריטה עומדים ללכת, כולנו כבר לא מתאפקים ומחבקים אותם חזק, נימוס או לא נימוס.
ערב ראש השנה תש”פ. אחד הערבים המקסימים והמיוחדים שחווינו ושלא נשכח. וכשמה כן היא, תהא שנה פגז.
מוקדש באהבה לרחלי ולצחי ולכל משפחת שני החמה והנהדרת.
שנה טובה ומתוקה לכולם.
