אחד היתרונות הבולטים בלהיות נשואה לשני בעלים, אשר אחד מהם הוא וירטואלי, זה שאת יכולה לקחת את כל העצות הטובות שמפזר הבעל הוירטואלי החתיך והמפורסם וליישם אותם על הבעל האמיתי בשר ודם שלך.
אז כשבעלי הוירטואלי דייויד גנדי סיפר אצלו בבלוג על ניתוח לייזר להסרת משקפי הראייה שעבר השנה, הבנתי מיד שני דברים:
1. אני כנראה נוטה להתאהב בגברים כחולי עיניים וקצרי רואי.
2. אני לוקחת את בעלי האמיתי לעשות ניתוח לייזר להסרת משקפי ראייה!
(הבעל האמיתי מסרב לדגמן פה בבלוג, אני נאלצת להשתמש בתמונות של הבעל הוירטואלי. עמכן הסליחה)
מפה לשם, לאחר תיאומים ובדיקות מקדימות- מצאנו את עצמנו, ביום רביעי בערב, במרומי הקומה ה- 30 במגדלי עזריאלי, ממתינים לתורנו להיכנס לניתוח.
כזכור:
הניתוח הוא ניתוחונצ’יק, 10 שניות אורכו- (בעלי הוירטואלי נותן הסבר סקסי על כל התהליך, המתעניינות יכולות לקרוא על זה כאן.)
אבל כשיצא בעלי האמיתי מהניתוח, כשעל עיניו מודבקות שתי רטיות פלסטיק מחוררות סטייל ילדי הכאפות של שנות השבעים, הבנתי מיד שסקסי זה לא.
כשהוא גישש את דרכו אלי, סומא ושתום עיניים הבנתי כי הפכתי במחי קרן לייזר, לכלב נחייה.
אחרי שקיבלתי תדריך מהאחות המקסימה על אופן הטיפול בפציינט, הובלתי אותו הביתה כשהראייה שלו עוד לא משהו, הכאבים זוועה, ובשלושת הימים הבאים התמסרתי למשטר קפדני של הזלפת כל שעתיים טיפות לעיניים, האפלתי את הבית יען כי כל קרן אור גרמה לו לסנן קללות בערבית מדוברת. ניחמתי אותו שהכל יהיה בסדר, ויתכן כי אף הזכרתי את הלידה השניה שלי, אותה עברתי עם 5 שעות צירים ללא אפידורל, לשם הפרופורציות.
לאחר 4 ימים שבהם הענקתי שירותי סיעוד צמודים לפציינט המצטיין שלי, שאלתי אותו האם ברצונו לגוון, ואף הצעתי להעניק את שירותי האחות הרחמנייה שלי במבטאים אחרים (רוסייה/ פיליפינית/ דנית בלונדינית), אך הוא, המזוכיסט, בחר לדבוק בגירסת פלורנס נייטינגייל המרוקאית שבה אני מתמחה הכי טוב, לדבריו.
מפאת רגישותו לאור, הוא הסתובב בבית במשקפי שמש כהים, חבש כובע מצחייה ונמנע מגילוח, וכך הוא קיבל מחדש את מראה הקדאפי לוקס אלייק, הכה חביב עליו.
בשל הזיפים, המשקפיים הכהות וכובע המצחייה קדאפי קיטר יום אחד: “אני מרגיש כמו הומלס”
והבן שלנו מיד איפס אותו: “קדאפי, הומלס אתה לא. זו הרי התקופה הכי ארוכה שבה שהית בבית מבלי לצאת ממנו!”
מה שנכון.
כשהמצ’יסטה פנתה אליו לעזרה עם שיעורי הבית שלה, הוא עדיין התקשה לקרוא את האותיות הקטנות, ולכן נעזר בזכוכית מגדלת, שהפכה להיות חברתו הקרובה בימים הבאים, מה שסיפק לנו הרבה דחקות בבית.
הימים חלפו, שירותי הסיעוד הסתיימו, הזקן גולח, משקפי קדאפי הוסרו וכעבור 4 ימים סרנו למרפאה לביקורת.
(מרפאה בעזריאלי זה הכי חכם. מערבבים ביזנס עם פלז’ר חופשי)
במרפאה הוא פגש את חברו עמוס, שעבר ניתוח דומה לפני חודש. עמדתי מהצד והאזנתי לשיחה. כדרכם של גברים, הם חלקו את סיפורי עלילות הגבורה שלהם בדרך להחלמה, על כמה כאב או לא כאב בכלל, על כמה תרופות לשיכוך כאבים הם נטלו או שלא נטלו בכלל, לכמה כדורי שינה הם נזקקו או לא נזקקו בכלל, ואז זה היכה בי:
שיחות ניתוחי הלייזר, זו הגירסה הגברית לשיחות על הלידות הפרוזאיות שלנו כי גם אצלנו הנשים- ככל שהמלודרמה היא גדולה יותר- הרי זה משובח.
אף על פי שקיבל 10 ימי מחלה מהרופא החביב, מקץ היום החמישי, הוא החליט לשוב לעבודה. וכיוון שהראייה עוד לא איפשרה לו לנהוג, הוא ארז תיק ועלה על הרכבת.
התיק הכיל: מסמכים, משקפי קדאפי, מכשיר טלפון נייד, ביפר, מכשיר טלפון מוצפן ואת זכוכית המגדלת החביבה עליו.
המאבטחת ברכבת פישפשה לו בתיק, הרימה אליו עיניים ושאלה ברצינות: “תגיד, אתה בלש?”
***
