כשהתבקשתי ע”י החברים שלי לכתוב על חגיגות יום ההולדת שלי, נזכרתי בסצנת הקאלט מהסרט “עגבניות ירוקות מטוגנות”. קתי בייטס, שהיא אשה בת גילי פלוס מינוס מגיעה לקניון. היא מחפשת חנייה בחניון הצפוף, עד שלפתע מאתרת בשמחה מכונית שמפנה עבורה מקום חנייה. היא ממתינה בסבלנות, אבל בשניה שהיא עומדת להחנות במקומה, שתי שרלילות מגיחות משום מקום במכונית אדומה ונוצצת וחונות במקומה. היא המומה וכשהיא פונה אליהן בנימוס החצופות האלה צוחקות לה בפרצוף ואומרות:
Face it, lady. We’re younger and faster
אומרות, והולכות. קתי חוטפת חלסטרה. ואז היא עושה את מה שכולנו חולמות לעשות במצבים כאלו. את מה שאני עשיתי אין ספור פעמים בדמיון- היא משלבת לרוורס, שמה גז ו…בום! נכנסת לשרלילות באוטו. ושוב- רוורס, גז, ובום. ושוב. ושוב. ושוב. השרלילות חוזרות בהסטריה וצורחות: משוגעת! מה את עושה?
וקתי משיבה בנחת במשפט המיתולוגי: Face it girls, I’m older and I have more insurance.
***
הקיצר, כשחשבתי על משהו טוב לספר על יום הולדת 45, נזכרתי בקתי.
I’m older אמנם, אבל אם יש משהו מנחם בלהיות אולדר, זה העניין שיש לי more insurance מרוב השרלילות הצעירות.
***
כדי להמתיק לי את גלולת ההתבגרות, התעורר מקגייבר בחמש בבוקר הרבה לפניי, כדי להחליף לי את כל הידיות במטבח. אני סוטה רגע מנושא יום ההולדת כדי לספר שעניין הידיות במטבח היה אישו רציני בבית: תכננתי כבר שנתיים להחליף את הידיות האלה בידיות משובצות בקרמיקה. אך כיוון שטרם יוצרו הידיות לשביעות רצוני, נגרר העניין עד היום. בשבוע שעבר נסענו לרמלה לחנות קטנה ליד השוק שנקראת “פוני פרזול” ואחרי לבטים קשים בחרתי ידיות. תוך כדי לבטים, האזנתי לשיחה שהתנהלה בין בעל החנות, לבין לקוח שלו, שחייב לו כבר שנתיים 6000 ש”ח. הוא דיבר אליו כל כך יפה ובכבוד וסגר איתו שכל שבוע יעבור דרכו ו”יזרוק” לו איזה 200 ש”ח עד שייסגר החוב. ככה- בלי איומים, בלי צעקות, בלי עורכי דין- ובהסכם ג’נטלמני מנומס ורגוע. אחרי שגמרתי לצוטט לשיחה, ובחרתי ידיות, הסתבר כי הן אינן במלאי. “אבל אין בעיה, מחר אני שולח לך אותן עם חברת שליחים ישירות הביתה” הוא הבטיח.
הבטיח ואף קיים.
אז הייתי חייבת לנצל את המעמד כדי לספר לכם שאם אתם מחפשים חנות לפירזול ממש זולה ועם מבחר ענק, ועם יחס הגון ושירות מצוין- פנו ל”פוני פרזול” ברמלה.
אז אחרי טקס חנופה קצר שבו אמרתי למקגייבר שהוא הסופרהירו שלי, ושאיזה יופי יצאו הידיות וכיו”ב, יצאנו לדרכנו.
פצחנו את הבוקר בג’וס ודניאל, שזו מסעדה פנסית בבני ציון:
על קיבה מלאה נסענו לזכרון
אני רוצה ללבוש את מה שהן לובשות!
אפרופו, כל הצילומים בפוסט הזה צולמו מהנוט 4 המופלא שלי,שממלא את מקומו של האייפון, תנצב”ה.
בהמשך היום עשינו משהו נורא רומנטי- קפצנו לרואה החשבון שלנו וחתמנו על הדו”ח השנתי שהכין לנו. היה מרטיט לב.
סעדנו במסעדת היוקרה שמתחת למשרד שלו, “קפה קפה”, זבוב אחד התאבד לי בתוך המיץ תפוזים, אחר כך שבנו הביתה, ובערב עוד הספקתי לכפר על העוונות וללכת לאימון מחזורי. סמדר החברה המופלאה שלי חגגה לי במכון יומולדת עם העוגיות המדהימות שהיא הכינה עבורי:
ירדתי למצב 2, אבל על הברכיים, כי אמרתי שבגילי זה מותר.
אפרופו חדר כושר- אני מתה על העמודים בחניון שם
:
בסוף היום אמרתי למקגייבר, שבהתחשב בעובדה שתוחלת החיים של אישה ממוצעת בישראל הוא 90, אז בדיוק הגעתי אל החצי.
“צר לי לבאס אותך, ממוש” הוא ענה לי “תוחלת החיים של אישה בישראל הוא 82. את החצי כבר עברת מזמן”.
***
כבכל שנה, חגיגת האפטר יומולדת נמשכת גם ליום שלמחרת, ביום הולדתו של הטייס.
השנה אני חוגגת 18 שנות אמהות. כשהתחלתי להתרבות לפני 18 שנה, חנן אותי הרחם הקסום שלי בילד הזה, וקשה להאמין אבל חלפו 18 שנה מאז שהגיח לעולם. נזכרנו בתקופה הקצרה והמופלאה שהוא עדיין לא ידע לדבר, ושהוא היה מתבונן בנו בריכוז ומקשיב רוב קשב והערצה לכל מילה שיצאה לנו מהפה.
המון עקיצות עברו מאז.
***
מזל טוב לשנינו, וזכרו:
I’m older and I have more insurance
