בחוה”מ סוכות, קפצנו לטייל ברמת הגולן.
אני אוהבת את הרמה מאד. את המרחבים. את האוויר. ואת זה שהזמן עוצר בה מלכת.
הבעייה היחידה שיש לי ברמה, היא בעיית ההתמצאות:
בכל מקום אחר בעולם אני כמו חתול עם חיישני ג`י פי אס מובנים- תזרקו אותי בטרפלגר סקוור, ואני אדע לנווט משם לארמון בקינגהם,
תנחיתו אותי באדינבורו, ואני אצעד בעיניים עצומות ברויאל מייל, אדקלם תוך כדי צעידה מה רואים מימין ומשמאל,
תשתלו אותי בפונט אלמה בפריז ואני אגיע עד האייפל בהליכה אחורית בלי להתבלבל.
אבל ברמה? כאילו מישהו כיוון לי מגנט למח ושיבש לי את יכולת ההתמצאות. הצפון והדרום מתבלבלים לי שם, רכס רמים באופק נראה לי כמו סוריה ואם אני אצטרך לנווט שם לבד יש סיכוי סביר שאמצע את עצמי תוקעת כנאפה בחברת אסמה אסד בדמשק.
או שלא.
בכלאופן, באותו יום, לא אני ניווטתי
.
קבענו עם החברים היקרים שלנו, ענבל ואילן, להיפגש באניעם. זהו כפר אומנים, עם מדרחוב נחמד שבו גלריות אומנים.
בכניסה לחנות “משאלות” עומד שיח שמתפקד ככותל אלטרנטיבי.
אנשים כותבים משאלות על פתקים, ותולים אותם על השיח. אפילו תלוי שם עט שמשמש לכתיבת המשאלות.
הצצנו על המשאלות שאנשים מבקשים:
גם אצלי אריאלה מככבת במשאלות!!!
מאז שסיפרתי לה את אגדת “הדייג ודג הזהב” בגיל 4 הסיקה המצ`יסטה כי המשאלה הבטוחה ביותר לבקש היא: “שכל המשאלות שלי יתגשמו”, וזה מה שהיא כתבה על הפתק.
אמן כן יהי רצון.
תוספת מופלאה לטיול היתה שי-לי, התינוקת המקסימה של ענבל ואילן, שבגיל שנה וארבעה חודשים היא מפטפטת כמו ילדה בת 3. לי היא הדביקה מיד את הכינוי: “סבתא”- שזה שם גנרי שהיא נותנת לכל מי שהוא לא “אמא” או “אבא” .
אז לאורך כל היום נשאתי בגאווה את התואר “סבתא”.
עוד מאניעם:
משם נסענו לצומת ווסט.
כל מי שאי פעם שירת בחטיבה 401 או 500, מכיר את צומת ווסט מהתחת, ותסלחו לי על הביטוי, אבל מי ששירת שם יודע ש”תחת” זה אנדרסטייטמנט למה שזה.
ככה זה נראה היה פעם:
וככה זה נראה היום:
שבמונחים צבאיים זה האמ- אמא של האקסטרים מייקאובר.
את המבנים החורבתיים של המפח”ט שיפצו והם הפכו לחנויות בוטיק והכל מסביב נראה ירוק ויפה ומטופח.
נכנסנו לחנות “קסם התבלינים” מטעמים נוסטלגיים.
בעבר הרחוק מאד שימש המבנה הזה, בתצורתו החורבתית, כלישכתו של קצין הקשר המצטיין של החטיבה.
כלומר, של מקגייבר.
תמיד כשאנחנו נמצאים שם הוא מצביע לי על המקום הספציפי שעמד כשקיבל ממני בוקר אחד את הטלפון שבו הודעתי לו “מאמי, אתה לא מאמין! אני בהריון!”
זה היה לפני 17 שנה.
(בהריון השני כבר הייתי יותר רומנטית והענקתי לו את סטיק הבדיקה עטוף וקשור בסרט… עד היום אנחנו שומרים אותו
.)
התלוצצתי עם בעל החנות שהוא צריך לשלם למקגייבר דמי חכירה, והוא אמר שלהיפך, בגלל שהוא הפך את החורבה ההיא לכל כך יפה וצבעונית, זה אנחנו שצריכים לשלם דמי חכירה.
אז הסכמנו איתו ושילמנו לו בשמחה דמי חכירה:
ריבת התפוחים? מעדן.
אבל גולת הכותרת הן עגבניות השרי המיובשות:
יאמי.
לשכת המח”ט, נראית היום ככה:
שזה שינוי מאיר פנים. מי שיודע על מה אני מדברת כאן, מבין כמה מאיר פנים הוא השינוי.
עוד במתחם- סדנת אומן שמפסל בגזעי עץ. מוצב שם הפסל הזה:
שבאופן אסוציאטיבי…
מזכיר לי את פסל ישו הגואל בריו…
אבל זו אני…הרי דשנו כבר בקיק שיש לי לישו, לא?
יש לי עוד תובנה חשובה מהיום הזה- שנעלי מעצבים עולות בצפון 80 אחוז פחות ממחירן בת”א.
ררררררררררררררררררררררר…………………………..
נעלי קטלינה, קניון יקנעם.
אין בעד מה.
לסיכום- היה יום נהדר. תודה למשפחת פרטוק המקסימה על יום נעים שבילינו ביחד.
ולכל מי ששרד את הפוסט הזה והגיע עד הנה, אני מאחלת המשך חג שמח
