האפיזודה הקודמת של משפחתי המטיילת, הסתיימה בשבוע שעבר בדיוק בנקודה הזו:
במסעדה הלבנונית שעל גדת הבניאס.
סביב שולחן השישליק-צ`יפס-קבב, התגבשה החלטה משפחתית שתועדה שחור על גבי בלוג לחזור לכאן בשבת הבאה ולטייל בנחל הבניאס.
אפילו הספקתי במהלך השבוע לבצע את המסדר האמריקאי שכל כך הטריד אותי, לארון הבגדים שלנו, כך שהגעתי לשבת הזו נקייה מרגשות אשמה- שזה המון בשבילי.
רצה הגורל, וכשניסינו להעיר את הילדים בשבת בבוקר, הם הגיבו אלינו בחד הברות.
כל הסיכומים וההבטחות משבוע שעבר התאיידו, ונסיונותנו לשלוף אותם החוצה כשלו.
וכך מצאנו את עצמנו, מקגייבר ואני, לבד בסיפור על הבניאס.
ורוב הזמן זה נראה היה ככה:
כן. אנחנו מריצים קמפיין לסופר גלו 
בחזרה לבניאס:
חנינו את האוטו בחניון המפל, והתחלנו לצעוד ממנו.
לדעתנו זהו אחד המסלולים הכי יפים בארץ
השביל מוביל אל השביל התלוי, שהוא גירסה מקוצרת למסלול התלוי בערוץ וינטיגר, שאותו מכירים כל בוגרי סלובניה.
כשמימיננו מימיו השוצפים של נחל החרמון, הוא נחל הבניאס.
המשכנו לצעוד בשביל לכיוון חניון המעיינות, כשאנחנו עוקפים בעילאיות מתנשאת משפחה הומת ילדים רעשניים וחסרת הכרת תודה על שמצאנו להם את המפתחות לאוטו שהם שכחו בצד הדרך
בריכת הקצינים:
הגזע החלול שלצד הדרך:
all you need is love:
כשהגענו לחניון המעיינות, תיכננו לחזור על עקבותינו ולעשות את כל המסלול בחזרה לכיוון חניון המפל, שם חונה האוטו.
אלא שאז, התגלתה לנו מעבר לגדר, כפאטה מורגנה- המסעדה הלבנונית הזכורה לטוב משבוע שעבר!
אני הבטתי במקגייבר, הוא הביט בי ובלי מילים כבר ידענו איך ייראה המשך המסלול שלנו. כך נראתה מפת המסלול:
וכך נראתה הדרך:
בפה מלא שישליק ופרגיות סיכמנו שזה אחד הטיולים הכי כיפיים שעשינו לאחרונה. זוג מגניב וספונטני שכמותנו.
את הדרך בחזרה לאוטו עשינו כבר ברגל על הכביש האקסטרימי הזה, כשמשני צידי הכביש שדות מוקשים:
ומימיננו עובר הגבול עם המדינה הידידותית לנו לבנון:
היה טיול מופלא!
חג פסח שמח!
