בפאתי העיר שלנו ניצבת גבעה ירוקה המכונה בפי כל “הר הזבל”.
תכירו, זהו הר הזבל:
זוהי מן שמורת טבע ירוקה עם פרחי בר כמו בשדות של פעם, כשהעיר שלנו עוד היתה מושבה. כשהיו בה פרדסים ובפרדסים הסתובבו גחליליות (מישהו ראה גחליליות בשנים האחרונות?) הר הזבל שלנו הוא השריד האחרון של הטבע בעירנו.
עכשיו תכירו את נורית, היא הבסטי שלי:
היום אחר הצהריים סימסה לי נורית ושאלה אם ארצה לצאת איתה לשוח באחו של הר הזבל. “כמובן שכן” השבתי.
“תביאי מצלמה ותבואי עם נעלי התעמלות”. היא הורתה לי.
“אני לא מסתובבת בשום מקום עם נעלי התעמלות!!!” התחלחלתי
וככה זה נראה:
נורית אוספת אותי מהבית, אנחנו מגיעות. נורית מחנה בסמוך להר ואנחנו מתחילות לטפס.
נורית: “אויש! השביל שמוביל לפיסגה הוא לא מכאן!”
אני: “אנחנו עומדות עליו!”
נורית: “לא, לא! בשבת היינו כאן והשביל בכלל היה בצד הצפוני של ההר!”
אני: “הסתובבת פה עם מצפן?”
נורית: “מה את צוחקת עלי? תיראי איפה השמש?! שם זה מערב! אז השביל צריך להיות בצד הצפוני, שזה שם!”
אני: “אין מצב. אנחנו כבר עומדות על השביל!”.
נורית: “מה פתאום! בשבת לא היתה כאו ערימת העפר הזו”:
היא חושבת לרגע ואומרת: “אה! אני חושבת שאני יודעת מה הבעיה! בשבת הגענו אל ההר בכלל דרך הכביש שמוביל מבית הספר. ועכשיו הגענו מהבית שלך, שזה מהכיוון השני”
אני: “מה זה קשור???”
נורית: “אז בואי נחזור לבית הספר וניסע אל ההר משם. מהדרך שמובילה מבית הספר אני יודעת למצוא את השביל!!!”
אני: “את צוחקת עלי עכשיו? הכביש מבית הספר יוביל אותנו בדיוק לפה! אנחנו עומדות על השביל!!! אנחנו כבר על ההר”
נורית: “בואי נתערב שלא???”
או. לא יודעת אם כבר סיפרתי פה אבל למשמע צירוף המילים המופלא `בואי נתערב`, אני תמיד מתעוררת לחיים. האדרנלין קולח בעורקיי כמו המים על התמזה.
כמו הג`יפה על הגנגס.
אני: “אוקיי. בואי נתערב!”
חוזרות לאוטו, נוסעות לבית ספר ומבית הספר בחזרה להר, אבל מדרך אחרת!!!
ובדרך:
נורית: “אנחנו מתערבות על שוקולד, כן? שהכביש מבית הספר יוביל לשביל אחר לגמרי”
אני: “לא. אני לא אוכלת שוקולד”
נורית: “אבל אני מתה על שוקולד ואני הולכת לנצח אותך. בחמשת אלפים אחוזים אני מנצחת. ושהשוקולד יהיה איכותי!”
אני: “לא. את לא. ואנחנו מתערבות על קפה. וכשאת מזמינה לי את הקפה, תבקשי לאטה. לא קפוצ`ינו- ל-א-ט-ה את יודעת את ההבדל?”
ובדיוק כשאני מסיימת לאיית לה ל-א-ט-ה אנחנו מגיעות…
חזרה לכאן!
הפרצוף של נורית באותם רגעים הוא פרייסלס.
אז מסתבר שערימת העפר הזו אמנם לא היתה בשבת, ואם הולכים טיפה הצידה ניתן לעקוף אותה, להגיע לשביל ולהתחיל לטפס על ההר
במשך עשר דקות אנחנו מטפסות: אני צוהלת והיא מצטדקת,
ואחרי שאני גומרת לצהול, אני אומרת לנורית שהמקום הזה מזכיר לי את בית קטן בערבה:
ואני מתחילה לזמזם את הפתיח של בית קטן בערבה עם הדגמות:
נורית: “מה פתאום בית קטן בערבה! את בכלל מזמזמת את המנגינה של שושלת!”
אני: “את רצינית איתי??? מה נסגר היום? רוצה להתערב????”
נורית: “אמא`לה. תזכירי לי לא להתערב איתך יותר בחיים!”
מפיסגת הר הזבל התגלה לנו הנוף הקסום הנ”ל. ארץ ישראל של פעם:
נורית: “שמת לב שהיו כאן חייזרים בלילה? שציירו מעגלים בשדה?”:
אכן, היו כאן חייזרים בלילה.
לסיכום: אין כמו האביב. הכל פורח. היה כיף. צחקנו מלא.
ונורית- אני אוהבת אותך, רק אל תשכחי:
ל-א-ט-ה.
אני מקווה שאת זוכרת את ההבדל.
***
