אנחנו מתעוררים בתוך ענן, לבוקר גשום.
הכי גשום בטיול שלנו, וזה כנראה עניין של גורל, כי גם בפעם הקודמת, לפני 6 שנים כשנסענו לזלצבורג, זה היה יום גשום במיוחד.
נגזר עלינו לראות את זלצבורג גשומה.
בזלצבורג, אני אוהבת במיוחד את השלטים של החנויות:
***
זוהי שטולפרשטיין- אבן מעידה.
זהו חלק מפרוייקט הנצחה בערים שונות באירופה, שיצר האמן גונטר דמינג. האבנים הללו שקועות במדרכות, מול בתי יהודים שנרצחו בשואה, ומציינות את שמם, תאריך לידתם, תאריך ומקום המוות.
זהו אם כך היה הבית של לודוויג וקלרה קייסלר:
הבית של ד”ר אדוארד פורטהיים:
וכאן גרו פראנץ רוזנקרנץ ופרדיננד קוך:
***
את זלצבורג אני אוהבת במיוחד בגלל “צלילי המוזיקה”. אני אחת הצופות האדוקות של הסרט הזה
:
והמשימה שלנו להיום היא לשחזר כמה מהתמונות הבלתי נשכחות מהסרט, בלוקיישנים המקוריים.
אז עלינו ברגל למנזר נונברג, המנזר שממנו יצאה מריה:
הנה מריה!
והנה הצילום שלי:
אותה דלת עץ עדיין ניצבת שם, אותם חלונות. איזו התרגשות.
גם בגני מיראבל אנחנו משחזרים את התמונה הזו:
ואת זו:
טוב, כמעט…
ובסוף היום אנחנו נוסעים ל Hellbrunner allee, הבית של משפחת פון טראפ, כדי לשחזר את התמונה הזו:
כדי להגיע לבית עוברים דרך פארק, ועד עכשיו אני לא סגורה על זה שמותר למכוניות לעבור שם. אבל אתם כבר מכירים את בעלי, אין דבר שיעמוד בפניו…
הגענו עד לפתח הבית.
כשמריה הציצה דרך השער:
היא ראתה את הבית הזה:
וכשאני הצצתי דרך השער, ראיתי את הבית הזה:
***
עוד קצת גני מיראבל:
בזלצבורג, דוכנים:
***
ודברים בערימות:
***
***
בסוף היום:
אני: אוח. איך אני שונאת גשם!
מקגייבר: אל תהיי עצובה, ממוש…תיכף אני אעצור לך בחנות נעליים, שישתפר לך המצב רוח.
אכן השתפר.
