בבוקר אנחנו שוב אורזים מזוודות ונפרדים מהצימר שלנו. אנחנו בדרכנו לוינה, אבל לפני כן יש לנו כמה יעדים בדרך.
תחילה אנחנו נוסעים לעבר מפלי גולינג.
גם בדרך לגולינג, מסתבר, יש איזור מותר לפדופילים
:
ואיזור אסור לפדופילים
:
כבכל בוקר, אנחנו גם מוצאים פח זבל שלא דורש מיון, ומתפטרים מכל הפסולת הלא ממויינת שלנו.
אני מרגישה כל כך עבריינית כשאני עושה את זה, ממש…חיה על הקצה אני:
סליחה על הצילום המטושטש, אבל יש מסורת נחמדה באוסטריה, שכשנולד תינוק, מקשטים את הגינה בפסלי חסידות הנושאות תינוק במקורן, כך כולם יודעים שנולד תינוק חדש בבית הזה:
מזל טוב ושיגדל למצוות ולמעשים טובים.
והנה הגענו למפלי גולינג, שזה אתר שתפור על המשפחה שלי:
לא צריכים ללכת הרבה שם:
צועדים על גשרוני עץ
“את רואה? יום אחד כל זה יהיה שלי!”
אבל אפילו ההליכה הלא נוראית בכלל על גשרוני העץ, הצליחה למרמר את הילדים שלי. אז הפקדנו אותם על הספסל באמצע הדרך:
והמשכנו לטפס בלעדיהם עוד קצת:
ואחר כך אספנו אותם בחזרה:
***
המשכנו בדרכנו, ועל מנת להרכיב את הפאזל של הלנז’רי שלי, מוצא לי מקגייבר בעיירה שכוחה שאינני זוכרת את שמה, סניף חדש של C&A שטרם ביקרנו בו ואני רוכשת עוד שתי פיסות לפאזל . מקצוענית אני.
בין היתר אנחנו מחליטים לערוך פיקניק, קונים פרודוקטים בסופר ויוצאים לחפש איזה אחו.
אחו לא נמצא, אבל כבשנו איזה ספסל נחמד בצד הדרך, פרסנו את פיקניקנו ובלסנו להנאתנו.
ראוי לציין כאן תגלית קולינרית מרעישה:
בייגלה מצופים בשוקולד, תוצרת מילקה!
***
המשכנו בדרכנו הארוכה לעבר וינה, והחלטנו לרדת מהכביש הראשי כדי להנות מנוף האגמים:
המצאנו משחק בטיול הזה, שבו אנחנו נותנים פרשנויות הזויות לתמרורים שאנחנו רואים בדרך:
התמרור הזה אומר שמותר להשתין על ערימות גדולות, בשום אופן לא על קטנות.
(לשם השוואה: בישראל התמרור הזה הוא ללא אופצית איסור ההשתנה על הערימה הקטנה)
***
בדרך עצרנו בעיר לינץ כיוון שמקגייבר התלונן על נפילת קפאין חמורה בדמו. עם הקפאין התפחממנו בשטרודל ובבננה ספליט.
נכנסנו שם לחנות חמודה, שם קניתי עגילים. המצ’יסטה הבחינה בקופסה מעניינת המכילה סיכות, ביקשתי שהיא תצלם:
הכביכול סיכות בעד סובלנות עם השימוש הציני בצלבי קרס, הזכיר לי ילד שפעם טיפלתי בו ושכל הזמן היה אומר: “אסור לי להגיד קקה, אסור לי להגיד תחת, אסור לי להגיד בנזונה”
ככה גם עם צלבי הקרס האלו- נראה שהם מחפשים תמיד תירוץ איך להפגין אותו, ומסתתרים מאחורי וילון הסובלנות.
שיוציאו את הצלב קרס הזה כבר מהלקסיקון שלהם
. זה עושה לי חאררה.
לינץ:
וממשיכים לוינה:
כשהגענו סוף סוף לוינה, לכתובת של הדירה שהזמנו בבוקינג (וששילמנו עליה מראש), הסתמן כי הגענו לשכונת תא אלקעידה בוינה. הדירה ממוקמת בין שוארמה וואדי לקפה אחמד, ובכל הרחוב מתגודדות קבוצות של בין 2 ל- 20 גברים שמביטים בחשדנות על כל עובר ושב, ועל כל עוברת ושבה. את פנינו קיבל בחור בעל חזות לוחם דעאש פעיל. הוא מנסה להגות חמש פעמים את השם שלי ושובר את השיניים (“אלת מזית?”, “גלת עזית?”, “אללת נזית?” וכו’) כשהוא סוף סוף מצליח להגיד איילת גזית, הוא שואל: “מאיפה אתם?”
“מישראל” אני עונה ומחייכת, כי זה בניגוד מוחלט להנחיות המפורשות שקיבלנו ממשרד הבטחון.
“אהההה” הוא מחייך, והלב שלי הולם. הוא מלווה אותנו לדירה ומתעקש לגבות מאיתנו 50 יורו נוספים עבור החנייה ועבור נקיון הדירה הסופי. אני באותו רגע מתפקדת על מוד הישרדות, ומגישה לו מיד 50 יורו.
(דירת אלקעידה. דווקא יפה)
הדעאש הולך לדרכו. אנחנו מסיימים להתארגן, ורוצים לצאת- אבל הופכים את הדירה ולא מוצאים את המפתח. “אני אומרת לך שדעאש לקח את המפתח איתו” אני אומרת למקגייבר “וחוץ מזה, עכשיו אני נזכרת שכששילמנו מראש, זה כלל גם את הנקיון וגם את החנייה. דעאש חייב לי 50 יורו בחזרה”
אני יוצאת לעימות חזיתי, ומקגייבר ההמום הולך אחריי.
אני מוצאת את דעאש למטה, מתגודד עם חברו בכיכר תחריר.
אני: “תבדוק רגע בכיס, אולי הכנסת בטעות את המפתח חזרה לכיס?”
הוא: “לא, נתתי לך אותו”
אני: “תבדוק, תבדוק”
הוא (בודק בכיס ושולף את המפתח, ועושה את עצמו מופתע).
אני: “יופי. כמו כן, תחזיר לי את ה- 50 יורו שלא הייתי צריכה לשלם לך”.
הוא (מכניס יד לכיס ומחזיר לי את ה- 50 יורו בלי למצמץ)
אני מסתובבת אחורה בנצחון ורואה את בעלי מביט בי ביראת כבוד. אחר כך אני שומעת איך הוא משחזר לילדים את תקרית דעאש ומסכם “יו, איזה מלכה אמא שלכם!”.
אבל עם כל הגבורה, הצעתי כי נישן עם סכין מתחת לכרית, ליתר בטחון.
(ומישהו במשפחה מאד התגעגע לאוכל ישראלי, ועל כן רכש לו ‘הומוס’ בסופר).
