הטיסה שלנו לוינה, היא טיסת אחר הצהריים.
אחרי עיכוב של שעה, אנחנו עולים למטוס.
המקומות שלנו הם בספסל האחורי של המטוס. איפה שכל המופרעים של השכבה תמיד יושבים בטיול השנתי? שם אנחנו.
נאמנים לרוח המקום, זומם הבן שלי לחסום עם הרגליים את המעבר לשירותים, ולגבות דמי חסות מכל מי שצריך פיפי. ורבאק- כולם במטוס צריכים פיפי. יכולנו לעשות מיליונים. אנשים, מה נסגר אתכם?
ע”פ סידורי הישיבה, הילדים דואגים שאני אשב ליד החלון.
אני: איזה קטע! שמתם לב שבדרך כלל ההורים נותנים לילדים לשבת ליד החלון? ואצלנו זה הפוך!
המצ’יסטה: כן, אמא, ולמה זה? ההורים שמים את הילד ליד החלון כדי שיהיה להם שקט…תחשבי על זה!
כשאנחנו נוחתים, זה כבר לילה. ובאוסטריה- לילה זה חושך מוחלט, אין תאורה בכבישים כמו אצלנו.
ואנחנו פוצחים בנסיעה ארוכה לעבר הצימר שלנו, המרוחק שעה וחצי משדה התעופה.
כמה מילים על הג’יפיאס המופלא שלנו:
אנחנו משתמשים בטיול הזה באפליקציה שנקראת sygic, שעולה כסף אך שווה כל שקל. היא תכנת ג’יפיאס ללא צורך בתקשורת, וכשיש תקשורת-מתקבלים עדכונים.
כשאנחנו מגיעים סוף סוף לצימר זו שעת לילה מאוחרת. אדון וגברת צימר ממתינים לנו טרוטי עיניים, אני מתנצלת אלף פעם על האיחור, והם מקבלים את ההתנצלות בנימוס. הם מלווים אותנו לדירה החביבה שלנו, ואנחנו הולכים לישון.
זו הדירה:
וככה נראים שם השמיים:
פלניטריום.
רק כשמתעוררים בבוקר, אנחנו מגלים את הנוף הקסום הנשקף מהחלון, המלווה בפס קול של פכפוך הנחל הסמוך, געיית הפרות ודנדון הפעמונים.
מקגייבר מסיט את הוילון ובמקום לומר בפשטות “איזה יופי” אני שומעת אותו פוצח סדרת קללות “פייי….כולירות…יימח שמם…נבלות…איזה נוף!”
שזה משפט שחוזר על עצמו בוריאציות שונות בכל פעם כשמגיעים למדינות הרייך השלישי- וזה מבטא את הדיסוננס שקיים אצל כל ישראלי דור שני, שלישי, ורביעי: מצד אחד מתפעלים מהנוף הבאמת עוצר נשימה ומצד שני נרתעים מההתפעלות שלנו עצמנו. זהו חוט השני שעובר בטיול הזה.
***
כך נראה הבית באור יום:
בחצר שלנו:
אינגה העגלה:
אדולף הארנב:
ואלברטה הסוסה:
וילדה אחת שעושה סלפי עם סוסה:
כזכור, מטיולינו הקודמים, בכניסה וביציאה של כל כפר אוסטרי ניצב לו פסל של גבר סקסי להחריד, שרירי, מזוקן, חצי ערום, כשמגבת קטנה כרוכה למתניו ומבט מצועף מיוסר בעיניו.
בעלי הצימר שלנו הם מהמהדרין, כי הם הציבו את הפסל שלו ממש בחצר ביתם:
הגבר הזה, טברייני במקור, ואחד שידע לעשות קסמים, מככב הרבה אצלי בבלוג ותזכו לראות אותו כאן בשלל וריאציות
.
***
אנחנו נוסעים לאייזנשטט. זוהי עיר מוקפת כרמים שמשמשת שוק מרכזי ליין. לרחוב המרכזי שלה קוראים Haptstrasse.
אבל האטרקציה המרכזית של העיר הזו הוא ארמון אסטרהזי.
משם אנחנו ממשיכים לנסוע…
עד שמגיעים ל Rust. לעיירות קטנות אנחנו קוראים בטיול הזה “קיבוץ”, ולעיירות קצת יותר גדולות אנחנו קוראים “מושב”.
אקיצר, מסתבר כי Rust הוא קיבוץ קטן, די משמים, לפחות בעונה זו של השנה. אף אחד לא מסתובב ברחובות.
מצד שני, עדיף שלא מסתובבים.
כמה נחמד למצוא על הקיר צלב קרס!
או עמוד הנצחה לבני הקיבוץ הגיבורים שחרפו את נפשם במלחמת העולם השניה.
משם נסענו לנו למושב Morbisch- זהו המושב האחרון לפני הגבול עם הונגריה. לא בדיוק מרכז העניינים.
וגם שם לא טמנו את ידם בצלחת:
כשהגענו לשם לא בדיוק הבנו מה איבדנו שם, אז נערכה ישיבת קבינט באוטו והחלטנו לשנות כיוון ולנסוע לוינה כדי להשתעשע ב”פארטר” (זה ה’לונה פארק’ של וינה).
הפארטר לא בדיוק שני מטר משם, זה מצריך נסיעה של איזה שעה וחצי.
וכך, לפנות ערב, מצאנו את עצמנו בפארטר, מקבלים יחס VIP כיוון שאנחנו היינו כמעט היחידים שם.
את הגלגל הענק הפעילו במיוחד עבורנו.
שלט לשירותים בפארטר:
בצאתנו מוינה, בעודנו נוסעים לנו לכיוון הצימר, קלטו חיישני הג’יפיאס שלי המכווננים לקניות את השלט הירוק PRIMARK. פרימרק! בוינה! מי ידע?
כיוון שסיפרתי למצ’יסטה את מורשת הקרב שעברתי בפרימרק שבלונדון בחורף האחרון, החלטנו לסור לסניף האוסטרי ולשחזר את הקרב המוצלח. מסתבר שהגענו לקניון הכי גדול באוסטריה, אם לא באירופה כולה, אם לא ביקום כולו.
קוראים לקניון הזה SCS והוא עצום. ויש בו פרימרק.
?need I say more
חלון ראווה מדליק בקניון:
אנחנו עוד נשוב אל הקניון הזה בהמשך.
