אנחנו אורזים את עצמנו בבוקר ועוזבים את הצימר המפנק.
כבר סיפרתי בעבר, שאחד הדברים הבלתי אפשריים מבחינתי באוסטריה זו שיטת המיון המטורפת של הזבל שלהם: הם שוטפים את בקבוקי הפלסטיק ומייבשים אותם, הם שוטפים את קופסאות השימורים הריקות. הזבל עובר סלקציה ל 7 מינים שונים, ויש צורך באינטליגנציה גבוהה במיוחד כדי להבין את השיטה.לצערי אני לא מספיק חכמה. אך כדי לא להראות ברברית לחלוטין בעיני בעלי הצימר, אנחנו מטלטלים את הזבל עמנו בשקית אחת לא ממויינת, ומחפשים פח זבל באיזור מרוחק כדי להיפטר ממנו בחשאי.
(אפילו לפח הזבל שלהם יש פרצוף לא מרוצה)
מקגייבר עוצר לי בתחנה כזו, ואני עושה את הפשע הגדול של השלכת זבל לא ממויין לפח.
עם דפיקות לב מואצות אני שבה לאוטו.
מקגייבר: “בזה הרגע איבדת את האופציה לקבל אזרחות של כבוד אוסטרית, ממוש”
שטרודל, מאפין, ו- 4 קפה לאטה אחר כך, ואנחנו עוברים לחבל קרינתיה. המעבר לחבל הזה הוא מדהים, והוא מוציא מאיתנו את אפקט ה”וואוו” המאפיין את האיזור: ההרים הירוקים, הבתים היפים והפרות שמסתלבטות להן באחו.
אנחנו מגיעים לצימר החדש שלנו. גברת צימר כאן היא חביבה לגמרי, אם כי לא מדברת מילה באנגלית. היא נואמת לי בגרמנית, ואני לא מבינה מילה, כיוון שאוצר המילים שלי בגרמנית מוגבל לשלושה ביטויים הלקוחים מלקסיקון השואה (אחטונג!, יודן ראוס ואקציה) לא בדיוק שימושי ברגע זה. מהפנטומימה שהיא עושה, אני מבינה שהיא מעוניינת לדעת את גיל הילדים כדי לחשב את המס שעליה לגבות עליהם, כי מסתבר שבאוסטריה עושים סלקציה על ילדים, ומעל גיל 18 גובים על גולגלתם מס מיוחד. בלית ברירה אני מאיירת לה את גילם:
אנחנו מבינות זו את זו. והילדים ניצלים.
זה הנוף היפה הנשקף מהחלון:
אחרי התארגנות בצימר, אנחנו בדרכנו לגראץ.
מתחילים את הסיור בכיכר המרכזית.
לא הבנו, אז אסור להחנות כאן?
לא, כי זה לא ברור מספיק!
על הצוק החולש על העיר ישנו מבצר.
ויש שתי דרכים להגיע אליו: ברגל או בקרונית. כשאני מציעה כי נעפיל ברגל, המצ’יסטה מתמרדת. היא מקבעת את עצמה על גדר האבן ואומרת: “צר לי לבאס, אבל אני לא עולה את זה ברגל” בלית ברירה אנחנו פוסעים לעבר הצד השני של המדרחוב, לקרונית.
(“צר לי לבאס”)
בדרך לקרונית, עברנו דרך כלבו מדליק. פגשנו את אליזבט:
מלכה.
הקרונית מובילה אותנו למרומי הצוק.
אכן, צולמתם לבלוג.
ומשם הנוף הנשקף הוא נפלא. יש שם אוויר אוסטרי צלול כשטרודל.
כשיורדים משם, כבר ערב.
בחלון ראווה של חנות עתיקות ראיתי את המנורות והפמוטים האלו. אני לא רוצה לדעת איך הם הגיעו לשם:
אכלנו הוט דוג, שאכן היה בטעם של כלב מחומם
.
אתם הבנתם את זה? המכונה הלכה קאפוט:
עוד מילה שאני יודעת בגרמנית!
ואת תמונת היום המופלאה צילם מקגייבר, בסמסונגו:
