הקפה הבוקר הוא פסטורלי במיוחד…
הספל היה בצימר, נשבעת שלא הבאתי מהבית 
אך בנוכחותנו, הצימר מקבל לוק של מחנה סג’עייה:
היום יום מעט גשום, ופנינו מועדות לקלגנפורט, העיר הגדולה.
בדרך אני עוצרת כמה פעמים להעשיר את פטיש ישו שלי:
בחצאית מוזהבת! מה דעתכם- שיק או שוק?
הקוצרים בדמעה תירס:
כשמגיעים לקלגנפורט מגלה מקגייבר כי הוא שכח את התיק בצימר. בתוך התיק שלו שוכנים הדרכונים שלו ושל הילדים ואף רשיון הנהיגה שלו. לאחר התלבטות הוחלט להמשיך בשגרת יומנו ללא המסמכים.
(ממשמשים את אייפון 6)
(מנשנשים משהו לא מזוהה)
כשאנחנו מסיימים עם הקניון, אנחנו עושים את דרכנו לטירת לנדסקורן, למופע הנשרים הזכור לטוב משנה שעברה. אבל לפתע באמצע הדרך אני נזכרת כי בתוך תיקו הנשכח של מקגייבר, שוכנת גם העדשה הגדולה של המצלמה שלי. “אז חייבים לחזור לצימר לקחת אותה!” הוא פוסק.
סדרי העדיפויות אצלנו במשפחה זה דבר שאין לתאר…
אז מי שעוקב אחרי הטיולים שלנו, בוודאי מזהה כבר את הטירה הזו. מה שכל כך יפה בה זה הנוף הנשקף ממנה.
בעודנו מתמקמים על ספסלנו כדי לצפות במופע,
אני מבחינה לפתע בצנחן שמתחיל להסתבך עם המצנח שלו, על צלע ההר שממול. אני נזעקת בבהלה, ארבעתנו קמים נסערים ונרעשים, עוקבים אחריו בחרדה.
במשך כל דקות הבהלה האלו, נשארו לשבת כל שאר האוסטרים החביבים שבאו לצפות במופע, עם מבט אדיש בעיניים ואף אחד לא טרח לקום לראות מה קורה. היינו בהלם מהם.
לצנחן, אגב, שלום.
ואז התחיל המופע. זוהי מאלפת הנשרים, שאינני זוכרת את שמה, נקרא לה פה בשם הגנרי “אינגה”.
היא מציגה לנו את מקס, העורב המדבר, ושולחת אותו לסיבוב.
מקס אמור לחזור אליה, אך מקס עושה כמה סיבובים, ומתעלם ממנה כשהיא קוראת לו.
מקס עף לבלי שוב. אינגה מתפדחת. היא קוראת לו בחוסר אונים: “מקס! מקס!” אבל הוא מצפצף עליה ונעלם מהאופק.
אינגה ממלמלת משהו, מתנצלת שאף פעם לא קרה לה דבר כזה וממשיכה בגרון ניחר לקרוא: “מקס! מקס!”
הצחקוקים הכבושים שלנו הופכים לשיעולים חנוקים, ומכאן כבר הכל מדרדר ואנחנו יושבים וגועים לנו מרוב צחוק. לפתע הגיע המאמן הראשי, שאנחנו זוכרים אותו טוב משנה שעברה (הוא הזדקן לו קצת), והרגיע אותה שמקס חזר לכלוב שלו והכל בסדר.
הביא איתו עוד קנדידט:
המופע ממשיך.
היה שווה לחזור בשביל העדשה, לא?
בסיום המופע אנחנו יושבים לאכול את השניצל שלנו במסעדה של הטירה עם הנוף הקסום.
בדרך חזרה לצימר אנחנו עוברים דרך הקניון של ולדן.
בכלבו החביב עלי, מולר, אני מוצאת לפתע את הבושם הוינטג’י ‘ג’ורג’יו בברלי הילס’, בו נהגתי להשתכשך בשנות התשעים העליזות, אך מאז אבדו עקבותיו. בשם הנוסטלגיה אני מיד קונה שני בקבוקים- אחד עבור וויליאם ואחד עבור הארי (וויליאם הוא תיק האיפור הראשי שלי בבית, והארי הוא תיק האיפור המשני אותו אני לוקחת לחדר הכושר)
באנגלית זה נשמע יותר טוב: The heir and the spare…
וגם אותו פגשתי במולר. רודף אחרי לכל מקום, הגנדי הזה.
כפרה עליו.
