הנוף הנשקף מהחלון בצימר הזה, נראה באמת כמו תמונה במסגרת.
לא הראתי, אבל יש בצימר הזה חדר נסתר, שנכנסים אליו דרך דלת פצפונות.
אנחנו קוראים לחדר הזה: “החדר של אנה פראנק”.
***
אנחנו נוסעים הבוקר דרך מושבים וקיבוצים קסומים לגמרי, כשהיעד שלנו הוא הפימידנקוגל. תיכף אני אסביר עליו.
אבל באמצע הדרך היתי חייבת חייבת חייבת לשירותים. אני מתכוונת:
ח י י ב ת!!!
כמו בשלט שראינו בפארטר, ככה חייבת:
אקיצר, שעה הסתובבנו בחיפוש אחר בית שימוש. היתה הרבה דרמה באוטו, כפי שניתן להבין 
.
לבסוף, בכפר הקטן מריה זל, נמצאו שירותים, כיבדתי אותם בנוכחותי ויכולנו להמשיך בשלווה לעבר הפימידנקוגל.
(מריה זל. תיקרא מעתה ועד עולם, העיירה של הפיפי)
כבר סיפרתי על כרטיס הסים המדהים הזה שמספק לנו חמצן אינטרנט
הוא מותקן בסלולרי של הטייס, והוא פותח לכולנו הוט ספוט.
כשהטייס קצת מתרחק מאיתנו, (נגיד, כשהוא הולך לשירותים) נעלם לנו ההוט ספוט, ואנחנו מזדעקים. אנחנו מכנים רגע כזה: “האינטרנט הלך לשירותים”.
כשאני אומרת אנחנו, אני מתכוונת: אני.
אז הפימידנקוגל (איך אני אוהבת להגיד את זה) הוא מגדל פאלי גבוה שנראה כי מאד שמח לראות אותנו:
הוא מתנוסס לגובה של 54 מטרים על ראש ההר וממנו ניתן להשקיף על נוף פנוראמי נפלא דרך 3 מרפסות תצפית.
עם רכישת הכרטיסים שואלת אותי המוכרת אם אני מעוניינת לרדת דרך המגלשה. “למה לא?” אני אומרת לה, ורוכשת 4 כרטיסים למגלשה.
התור למעלית ארוך, ולא היתה לי סבלנות להמתין לה, אז שכנעתי את מקגייבר ואת המצ’יסטה לעלות איתי 10 קומות ברגל. הטייס היה היחיד שלא השתכנע, והמתין כמו אוסטרי טוב בתור למעלית.
חסרי נשימה, הגענו לראש המגדל.
אכן, אחלה נוף.
כשגילינו באיזו מגלשות מדובר לצורך ירידה (מגלשה של ממש, סגורה ושעושה ספירלות של 360 מעלות) סרבו בתוקף הטייס ואבא שלו, היפים והאמיצים, לרדת בלופ הזה.
רק המין החזק במשפחה- המצ’יסטה ואני, העזנו לרדת דרך המגלשה הזו. אני עשיתי את הגליצ’ה של החיים שלי, והגעתי למטה חסרת אוריינטציה לחלוטין. המצ’יסטה הנלהבת עשתה סיבוב נוסף.
נותרנו, אם כך, עם כרטיס אחד לא מנוצל.
אני (ניגשת לקופאית): שלום, אפשר לקבל כסף בחזרה? לא ניצלנו את הכרטיס.
היא: אבל כתוב על הכרטיס שהוא טוב לשנה.
אני: כן, אבל אני לא אהיה כאן בשנה הקרובה. אפשר כסף בחזרה?
היא: לא, זה טוב לשנה. את יכולה להשתמש בו בשנה הקרובה.
אני: אבל אני לא גרה כאן. כסף?
היא: לא. כתוב שזה טוב לשנה.
אני: תודה. שתיחנקי. (הברכה נאמרה בעברית צחה)
***
איך שיצאנו משם ראיתי זוג חמוד שבא להיכנס לפימידנקוגל (יש! אמרתי את זה שוב!)
אני: הי, רוצים כרטיס במתנה למגלשה?
הוא: כן! תודה! וואוו!
כמעט נישקו לי את הידיים מרוב שמחה .
***
משם נסענו לעיירה למושב ולדן. היא שוכנת לחופו של אגם וורסרסי.
חכו רגע, אני מתאמנת קצת בצילום בתנועה
בסדר, אפשר להמשיך.
אנחנו מטיילים לנו ברחובות המושב הנחמדים.
הטייס: הו, הגענו לשביל הפדופילים
אנחנו:???
הטייס: הנה, תראו בשלט, אפילו הילדה קצת מתנגדת…
שביל הפדופילים מוביל אל האגם.
מקגייבר, בהחלטה ספונטנית, מחליט להיות פופאי, ולהשיט אותנו באגם בסירת מנוע.
אח, איזו שלווה
אני משחקת אותה ציידת נדל”ן, ומנציחה את כל האחוזות שמצאו חן בעיני.
אפילו מסיבה של כדורגלנים ודוגמניות קלטו עיניי, הכי קלישאה
:
התנהל ויכוח על הסירה:
כשיש שילוט כזה על סירה, למה בעצם הכוונה?
אני ומקגייבר טוענים, כי השלט אומר שאסור ללבוש כלום על הסירה בזמן ההפלגה, אפילו לא בגד ים.
הילדים נחרדו מהרעיון.
לבסוף שבנו אל החוף, וקינחנו בקפה קר.
כל המסעדה מקושטת בדלעות
***
עכשיו אנחנו רעבים. לא אירוע נדיר אצלנו.
מקגייבר: זוכרים את מסעדת הסושי המדליקה שראינו אתמול בקניון?
אנחנו: כן!
מקגייבר: יאללה- נוסעים אליה.
אנחנו: יש! יאמי! יש!
אז מדובר ברשת שנקראת Running sushi.
משלמים מחיר פיקס לכל סועד, מתיישבים ליד השולחן והמנות כל העת רצות על המסילה שלצידך.
בכל פעם שעוברת מנה שמוצאת חן בעיניך אתה מוריד אותה מהמסילה- וטוחן להנאתך (או לבחילתך, כשאתה מגלה שהרגע אכלת תמנון)
*הניסוח הוא בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד, אך מתייחס לשני המינים הבולסים כאחד.
המלצרים כל הזמן מסתובבים ומפנים את הצלחות הריקות מהשולחן. אני חושבת שמהשולחן שלנו אספו בערך 40 צלחות 
.
הם נשמו לרווחה כשסיימנו.
