הילדים ישנים עד מאוחר. אנחנו מתעוררים מוקדם, קופצים לבולונז’רי שלנו ובנוסף לקרואסונים- בגטים הקבועים אנחנו גם קונים טרטלים יפהפיים שהמוכרת אורזת לנו בקופסה קשורה עם סרט, כמו מתנה.
כשאנחנו חוזרים ל”סטו”, הילדים מתעוררים ואנחנו אורזים אותם ביחד עם סל פיקניק ובו הטרטלים, הבגטים, גבינות, פלאן ושתיה ואנחנו בדרכנו לרכבת הפרברים- הRER בדרכנו לארמונות ורסאי.
התחנה עמוסה באנשים וכשמגיעה הרכבת אנחנו נדחסים לקרון הראשון העמוס לגמרי ובקושי יש מקום לעמוד! אנחנו מנסים להתקדם לקרון השני, אבל הקרון הזה נעול, אין ממנו מעבר לשאר הקרונות!!! משהו בשילוב הזה של קרון נעול+ עמוס מאד+ נסיעה בעמידה לא עושה טוב לגנים היהודים הרגישים שלנו, ואנחנו מסכמים ביננו שבתחנה הקרובה נזנק החוצה מהקרון ונעבור לקרון אחורי דרך הרציף. גם זינוק מרכבת צפופה זו יכולת שנישאת על הגן היהודי, עובדה שרק אנחנו חשבנו על הפתרון הגאוני הזה. כל הגויים שנדחסו בקרון הראשון נשארו לעמוד עד ארמונות ורסאי
(בקרון שיש איפה לשבת)
כמו בכל מקום בצרפת בעונה הזו, התור בכניסה לארמון הוא בלתי אנושי! למזלנו הילדים בכלל לא רוצים להיכנס פנימה לארמון. אז אנחנו פונים שמאלה לתור הקצרצר ומתחילים לטייל בגנים היפים.
אנחנו מתיישבים בפינת הפיקניקים ואוכלים את האוכל השווה שארזנו.
אחר כך על בטן מלאה ממשיכים לטייל
עד שמגיעים לתחנה להשכרת אופניים.
נותר שם רק זוג אופניים אחד חשמלי, כל השאר אופניים רגילים. אני מסתערת על האופניים החשמליים כמו נינג’ה…
ואז התחלנו לפדל. תענוג.
ולהקיף את האגם ברכיבה
באחת העצירות אנחנו פוגשים במשפחה ישראלית מטיילת. קיימת תיאוריה שאומרת כי בין כל שני אנשים זרים בעולם יש מקסימום חמש חוליות מקשרות. משום מה אצלנו הישראלים השרשרת הזו היא הרבה יותר קצרה. אחרי השאלה “מאיפה אתם” אנחנו מגלים שחוליה אחת ויחידה מקשרת ביננו והיא החברים היקרים שלנו דודי וקרין 
(הי, מתוקה).
ברכבת, בדרך חזרה חשקה נפשנו במרק. אני שולפת ממחברת הקסמים שלי כתובת של בר מרקים כה מומלץ בפריז והטייס מעלה אותו ב waze . אנחנו יודעים איך הוא נראה ויודעים לאן ללכת.
וכעבור חמש מאות תחנות עם שבע מאות החלפות קווי מטרו אנחנו מגיעים למקום ומגלים שהוא סגור. שיט!
אני כבר לא זוכרת איזו חלופה אכלנו, רוב הסיכויים שזה היה איזה צ’יזבורגר במקדונלדס…
בדרך הביתה עוד עצרנו בטרוקדרו
כי היינו חייבים לראות את האייפל מזווית טיפה שונה…
ומשם החלטנו לצעוד ברגל עד פסל החירות הקטן ומשם הביתה.
בדרך צפינו בחתונה בסטייל על יאכטה ששטה על הסיין. ככה מתחתנים!
ועצרנו בדרך בסופר לקנות קולקציה שלמה של מרק בקופסאות כפיצוי על עוגמת הנפש.
מרק הערמונים? גורמה!
