יום שישי היום, ומלבד זאת שבארץ חוגגים הערב את ליל הסדר, פה בגרמניה נחגג יום שישי הטוב, היום שבו ישו כפרות נצלב- ועל כן זהו יום שבתון.
מה שמזכיר לי שלפני כמה שנים נקלענו למינכן ב- 15 באוגוסט, ולבאסתנו גילינו שכל החנויות, בתי הכלבו, הסופרמרקטים ואפילו תחנות הדלק- הכל הכל היה סגור. מסתבר שהיה זה יום עליית מריה השמיימה- וזהו יום שבתון. הרגשנו כמו חיות בהסגר, העיר היתה ריקה ושוממת.
הנסיון המר עם אותו 15 באוגוסט, לימד אותנו שצריך לבדוק טוב טוב אם אין איזה יום שבתון בזמן שאנחנו מטיילים בגרמניה- ואכן, גילינו שיום שישי הטוב נופל בדיוק בזמן שאנחנו פה.
כיוון שכך, החלטתי שניקח את אחד מהסיורים המודרכים בעיר- סיור בשפת אימנו העברית- והצטרפנו לסיור הקלאסי של “אמיר בברלין”. את הסיור הדריך אמיר בכבודו- שהוא קסם של בנאדם- שופע ידע, מצחיק ואיש נעים. הסיור היה מוצלח, מעניין ומלמד- והקיף את האתרים המרכזיים.
עברנו על פני הרייכסטאג- אבל לא נכנסנו אליו. בעוד כמה ימים נערוך שם סיור באופן עצמאי.
זה קצת עושה צמרמורת בהתחלה לראות שוטרים גרמניים פה בברלין אבל עם הזמן מתרגלים, במיוחד שהשוטרים הגרמניים נראים סך הכל אנשים חביבים, ולא מה שהתרגלנו לחשוב:
עברנו מתחת לשער ברדנבורג שתחתיו עברו המצעדים הנאצים. והוא קיבל את העונש הראוי לו- כשנבנתה החומה, ב 1961, היה השער מבודד באזור החיץ ואי אפשר היה להגיע אליו- ולכן הוא גם סימל את העיר החצויה
ממש ממול לשער- ניצב עמוד הנצחון של ברלין, שבראשו עומדת האלה המכונפת. אני זוכרת טוב את העמוד הזה מהסרט “מלאכים בשמי ברלין”, שם היו מתכנסים המלאכים.
במשפחה שלנו יש חוק כזה, שאם במקרה הלכת אחרי אחותך ובטעות דרכת לה על הנעל, ובגלל זה הרגל יצאה לה מהנעל- זה לא מספיק להגיד סליחה- עלייך להתכופף ולשרוך לה את השרוכים במו ידיך על מנת להביע את צערך העמוק על המעשה הנפשע וחסר האחריות:
על האנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו בשואה נאמר כבר הרבה. 2711 קוביות הבטון שנטועות בלב העיר, כמו עצם בגרון לברלינאים.
באופן אירוני, החברה שזכתה במכרז לציפוי האבנים בחומר המגן מפני גרפיטי- היא חברת “דגוסה” שגם סיפקה את הגז ציקלון בי. כשצרוף המקרים המצמרר הזה התפרסם, קמה מחאה גדולה ולכן החברה התחייבה לספק את הצבע ללא עלות.
אין לצד האנדרטה שום הסבר וגם לא שלטים שאומרים מה מותר ומה אסור פה. ולכן אפשר לראות פה דברים משונים כאלה:
כי הרי אין דבר יותר רומנטי מללכת לאנדרטת השואה ולהתמזמז שם על איזו אבן 🙂
אבל אין לי פה ביקורת על זה: זוגות מתנשקים זה דבר מבורך בעיניי- בכל מקום. לדעתי זו אנדרטה גאונית שמעוררת אצל כל אחד רגשות שונים. הדבר שהכי דיבר אלי- זה דווקא המיקום שלה- לא בקצה העיר, לא בתחנת רכבת, לא ביער מרוחק- דווקא בתוך שכונת מגורים, באמצע העיר- בדיוק כמו שהתחוללה השואה- מתחת לאף שלהם, בתוכם, בסיועם ובהתעלמותם.
לא רחוק מהאנדרטה, שוכן הבונקר של היטלר:
ממש כאן, מתחת לחנייה של בניין המגורים הזה- שוכן עד היום הבונקר של היטלר. כאן על פי האמונה הרווחת התאבד היטלר. אצלנו במשפחה, אנחנו אוחזים בתאורית קונספירציה הגורסת שהיטלר כלל לא התאבד- והוא ברח לארגנטינה וחי שם עד עצם היום שמת מוות טבעי, יימח שמו, או כפי שנהוג לומר אצלנו- “ימש”.
בכל מקרה, הרוסים ניסו לפוצץ את הבונקר, ללא הצלחה- וכפתרון זמני מילאו אותו בחול. 
המפקדה הראשית של היטלר עמדה כאן- היכן שהבניין הזה עומד
מסוף המלחמה נמנעו הרוסים והגרמנים לחשוף את מיקומו המדויק של הבונקר, ורק לפני 12 שנים נחשף מיקומו והוצב השלט הזה:
בין הבונקר של היטלר, למקום שבו עמדה המיפקדה הראשית שלו, עומדת אנדרטה לזכר גאורג אלזר, האיש שניסה להתנקש בהיטלר ופספס. בלילה האנדרטה הזו מוארת, והיא מרשימה.
אמיר סיפר לנו משהו מעניין שלא ידענו- כשהרוסים הרסו את המבנה המפואר של המפקדה הראשית של היטלר- הם לקחו את השיש האיטלקי היקר שחיפה את המבנה והעבירו אותו לתחנת הרכבת התחתית הסמוכה- Mohrenstrasse
השיש של היטלר, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
מכונית הטראבי- היתה המכונית הנפוצה בגרמניה המזרחית- והיא היום רכב מיתולוגי של אספנים:
אני חושבת שחוץ מסיפורי היטלר והשואה- החלק המעניין ביותר בסיור הוא החלק שקשור לחומת ברלין. לדעתי נפילת החומה הוא אחד הפרקים הכי מגניבים בהיסטוריה ואני ממש זוכרת את היום המכונן הזה, יום נפילת החומה ב 9 בנובמבר 1989. במשך 28 שנים החיים היו מאד קשים משני צידי החומה- ואז בלילה בהיר אחד, משפט לא מובן של חבר המפלגה הקומוניסטית התפרש לא נכון והיא פשוט נפלה. ככה, ברגע אחד הסתיימו להם 28 שנות סבל. ואם זה לא פרק מגניב בהסטוריה אני לא יודעת מה כן.
מבנה הזכוכית הזה, שמשמש כיום כמוזיאון לטופוגרפיה של הטרור- עומד במקום הידוע לשימצה, שבו עמדה המפקדה הראשית של הגסטפו. ברררר
צ’קפוינט צ’רלי, היא נקודת המעבר המפורסמת, והסמל של המלחמה הקרה. נקודת המעבר הזו (צ’ארלי- על שם האות C בדיבור הפונטי הצבאי) עמדה ברחוב פרידריכשטראסה שנחצה לחלק המערבי ולחלק המזרחי והנקודה הזו שימשה בעיקר דיפלומטים למעבר מצידה המערבי של העיר- שנשלטה בידי האמריקאים לצידה המזרחי שנשלטה בידי הסובייטים
לחשוב שפעם, האדם הפשוט לא יכל אפילו לחלום לעבור בנקודה הזו. היו כאן דוקרנים, גדרות תיל, מגדלי פיקוח וצלפים של השטאזי- והיום, עוברים פה מצד אחד לצד השני כאילו כלום. אותי זה מרגש.
על הכביש אפשר לראות עד היום את המקום שבו עברה החומה פעם.
עברנו דרך חנות השוקולד המטורפת Rausch
והתאבזרנו בקולקצייה של שוקולדים במחיר שיכל היה להאכיל כפר שלם באפריקה
החנות נמצאת בפאתי כיכר ז’נדארמנמארקט עם שתי הקתדרלות ובית הקונצרטים.
הסיור של אמיר הסתיים בכיכר בבלפלאץ שבכל אחת מכנפותיה עומד מבנה תרבותי- האופרה המלכותית מצד אחד, ממול- הספרייה הלאומית- ומעבר לכביש האוניברסיטה.
ודווקא במקום התרבותי הזה שרפו ב 1933 הנאצים ספרים שתוכנם או מחבריהם לא התאימו לתיאוריה הנאצית.
האמן מיכה אולמן הקים כאן אנדרטה מיוחדת, שממוקמת חמישה מטרים מתחת לאדמה ומכילה מדפי ספרים ריקים. היא סגורה בלבנת זכוכית שאמורה להיות שקופה, אבל היום היא עכורה ושדרכה אפשר להציץ ולראות את הריק התרבותי.
מעבר לכביש, בסמוך לגדר האוניברסיטה- יש דוכני ספרים שניצבים שם באופן קבוע, שמציעים את אותם הספרים שנשרפו כאן לפני יותר מ 80 שנה.
כאן נפרדנו מאמיר המדריך המקסים ומהקבוצה והמשכנו באופן עצמאי לעבר מוזיאון הצילום ע”ש הלמוט ניוטון. המוזיאון היה מאכזב מאד לדעתנו, ואין לי משהו טוב לספר עליו.
את ארוחת הערב שלנו סעדנו במסעדת קפה איינשטיין המקורית- שהיא מוסד קולינרי ידוע בברלין.
אכלנו את מנת הדגל- השניצל המפורסם שהיה מהמם
וקינחנו בשטרודל התפוחים המיתולוגי- כי אם חייבים אז חייבים!
מזל שאתם מטיילים שם גם בשבילי. אני לא בטוחה שאני מסוגלת לטייל שם, די מצמרררר
נשמע סיור נהדר.
אני אוהבת את העירוב הזה ביו האנדרטאות לשואה ולקומוניזם והחיים היומיומיים. זה מצד אחד לא מאפשר לשכוח ומצד שני אין הרגשה שחיים במוזיאון הנצחה.
פרידריך שטראסה הוא אחד הרחובות האהובים עלי לקניות. קטן יחסית לקודאם ויותר נגיש.
הפעם הראשונה שראיתי מכונית טראבאנט, היתה בהונגריה קצת אחרי נפילת הקומוניזם, ונסעו בה אנשים שלא היה להם כסף לאוטו אחר, לא בקטע נוסטלגי. בברלין יש חברה (טראבי ספארי) שמוציאה סיורי תיירים שנוהגים בטראבאנט. לי יש אוסף קטן של דגמי טראבאנט, שקניתי בחנויות התיירים באונטר דן לינדן.
סיפור נפילת החומה באמת מרגש ומעניין. אנחנו, בניגוד לילדים שלנו, עוד זוכרים את “גרמניה המזרחית” והפחד ממלחמה גרעינית בין מזרח ומערב.
היום כבר יש פחדים חדשים 🙁
עם הפוסט הזה זרמתי יותר. גם השמש זרחה לכם והתמונות יותר מאירות וקלות לצפייה. את מאוד מאופקת בתיאורים אבל בכל מקרה לא הייתי מוותרת על סיור יחד אתך באחד מהטיולים שלכם. מנת השניצל הוינאי ידועה ומוכרת אצלי בבית כי אני אוהבת להכין את השניצלים שלנו בסגנון זה ופחות בסגנונות אחרים. את השטרודל מאז ומעולם אהבתי מאוד- אך אף פעם לא למדתי להכין אותו כך שהוא לא אורח אצלי בבית (למגינת לבם של בני משפחתי.) כיף להיות במחיצתך – לפחות בזמן הטיולים שלך.