ברלין: הפרק הרביעי

בבוקר נתקפנו לפתע ברצון לאכול ארוחת בוקר ביתית, ולשמחתנו:

1. בדירות של עדינה יש מטבח מאובזר.

2. יש לנו סופר ענק מאחורי הבית.

אז קפצנו כולנו לסופר והעמסנו את העגלה במגוון מיני מזונות:

כשהגענו הביתה כל אחד קיבל תפקיד- הטייס: לשבור ביצים, לקשקש, ולהשתדל שבזמן המלאכה לא ייכנסו קליפות (לא נכנסו!!!), המצ’יסטה: להכין סלט קפרזה, מקגייבר: לטגן את הביצים שקשקש הטייס, ואני: לפקח מלמעלה שהכל דופק כמו שצריך.

כעבור 10 דקות:

ארוחת הבוקר שלנו *ללא חשש כשרות*

אחרי ארוחת בוקר דשנה, התחלנו להתגלגל ברחוב.

שמתי לב, שהמסנקים בברלין, משום מה אינם מיישירים מבט. אני מכירה כבר את כל המסנקים באירופה ובארה”ב, וכאלה עוד לא ראיתי:

כנראה מושפעים מהאווירה.

בדרך פגשנו את קרל מרקס ופרידריך אנגלס מתפקנקים:

חצינו את הכביש לכיוון מלון רדיסון בלו:

במרכז המלון הזה יש מעלית אקווריום, שאפשר לעלות ולרדת בה ובזמן הזה לצפות בדגים ששוחים באקווריום. 

אתם בטח חושבים שגם אנחנו עלינו במעלית הזו.

 

צר לי לבאס, אבל לא. הסיבה נעוצה בשני בני משפחה בעייתיים מאד- אחד מהם, ואני לא אציין שמות, מתחלחל למראה דגים וחיות ים, ואילו בת משפחה אחרת, נניח אמא שלו,  נוטה להיכנס להיסטריה אם יש צבי ים בסביבה. בקיצור- ויתרנו על התענוג. אבל אם לכם אין בעיה עם דגים או עם צבים- אז זה נראה מקום סבבה לגמרי.

מלון רדיסון בלו הוא השכן של הברלינר דום.

הברלינר דום היא הקתדרלה של ברלין

ולצד הברלינר דום עומד המוזיאון הישן:

אנחנו נכנסים לדום.

בקומה העליונה יש איזו תערוכה מעניינת Zzzzzzzzzzzzzzz

Zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz

אבל לא בשביל התערוכה המרתקת הזו התכנסנו כאן. הגענו לשם התצפית, ואנחנו מטפסים על קצת יותר מ 140 מדרגות אל על, לכיוון מרפסת התצפית של הדום.

 

אחרי הקתדרלה, אנחנו צועדים לעבר רובע ניקולאי.

ברובע ניקולאי יש סמטאות קטנות וחמודות

ואנחנו נכנסים למוזיאון קטן ומיוחד בשם surreal museum of industrial objects

מדובר כאן באוסף פרטי של בעל המוזיאון, שמתפקד על תקן המדריך שמקבל את פנינו וגם הקופאית החיננית.  יש לו אוסף של חפצים תעשייתיים סוריאליסטיים וכלים ששימשו בתחומי הרפואה, התעשייה, הספורט, הבנייה והרפואה. למעט ההסברים הכלליים של בעל המוזיאון/ מדריך/ קופאית, אין הסברים כתובים על השימוש של כל חפץ, ואנחנו מוזמנים לנחש ולהעלות השערות למה הם באמת שימשו.

הוא מציג בפנינו את החפץ הנ”ל:

וחד לנו חידה- למה לדעתכם הוא משמש?

הוא נותן כמה רמזים- זהו חפץ שימושי מאד, שמשתמשים בו כמעט בכל העולם, כל יום, כמה פעמים בכל יום ויש אותו בכל בית.

הוא משאיר אותנו במתח ונותן לנו להסתובב ולהתרשם מהחפצים:

בתום הסיור הוא גילה לנו את פתרון החידה למה משמש החפץ הנ”ל, אבל אני לא אספלייר לכם, כדי לא להרוס לכם את ההפתעה אם תגיעו לכאן יום אחד.

מחוץ למוזיאון, המצ’יסטה התנסתה בשאיבת מים:

 

ועכשיו אנחנו רעבים.

וכשאצלנו במשפחה אנשים רעבים- זה אסון לאומי.

ממש שניה לפני שאכלנו זה את זה, איתרנו שנית את מסעדת Monsieur Vuong.

אני אומרת “שנית”, כי אתמול בערב בחיפושנו אחר מסעדה לארוחת ערב, ניווטנו עד אליה וכשהגענו לשם גילינו תור ארוך מאד של אנשים שהמתינו מחוץ למסעדה, אז וויתרנו.

הפעם לא היה תור נוראי אליה, ונכנסנו מיד. זו מסעדה ויאטנמית מאד מאד טרנדית ומדוברת. מושיבים אותנו ליד שני גברים גרמנים עבי בשר שאינם מדברים מילה באנגלית. אנחנו ממש חולקים איתם את אותו שולחן ואת אותו מרחב אווירי ואלה זרים גמורים, שכאמור לא מדברים איתנו באותה שפה- ממש קירוב לבבות. המלצר מחלק לנו תפריטים ונעלם. שני הקולגות החדשים שלנו מסבירים לנו בגרמנית רהוטה משהו לגבי האוכל. וכשאני אומרת להם “אינגליש אינגליש” אחד מהם מלווה את דבריו בפנטומימה ומסמן לנו לסגור את התפריט ולהזמין רק את מה שכתוב על הלוח. מה שכתוב על הלוח כתוב בגרמנית מוצפנת, שאפילו גוגל טרנסלייט מתקומם. אני מרגישה קצת חוסר אונים. לבסוף הגיע המלצר שעזר לנו להבין מי נגד מי. הבנו שכדאי לנו להזמין מהתפריט את קערת האורז החריפה ששמה הולך לפניה.

זו הקערה המדוברת:

בתחתית יש אורז, מעל האורז עוף בקארי חריף, וכשאני אומרת חריף- אני מתכוונת חריף!!! ומעליהם- ירקות פריכים. זה כל כך טעים וכל כך חריף, שאתה לא יכול להפסיק לאכול את זה. מנה מעולה. וחריפה!!!!!!!!!!!!!!!

אנחנו צועדים משם לכיוון ההאקשן הופה (Hackeschen Hofe).

זוהי מערכת של שמונה חצרות המחוברות בינהן, שבהן יש גלריות, חנויות ובתי קפה.

יש כאן גם כמה מוזיאונים שעוסקים בהנצחת השואה. אחד מהם הוא בית המלאכה לעיוורים של אוטו ויידט. אוטו ויידט הלא יהודי, שניהל את המפעל, הציל את העובדים היהודים שלו והוכרז כחסיד אומות עולם.

אנגלה מרקל כמסחטת לימונים:

 

בסמוך שוכן בית הקברות היהודי במיטה. הוא שימש את הקהילה היהודית החל מהמאה ה 17 ועד המאה ה 19. ב 1942 הפכו הנאצים את בית הקברות לחצר האסירים שרוכזו בבית האבות הסמוך. בית הקברות חולל ע’י הגסטפו ונותרו ממנו היום רק 2 מצבות בודדות. בסוף המלחמה נקברו בשטחו כ 2500 מהרוגי הקרבות על ברלין.

מצמרר לראות- בית קברות שבו קבורים אלפי אנשים, בשטח כה קטן ובלי מצבה אחת.

ובמעבר חד:

יש בהאקשן מרקט חנות תחפושות מגניבה, בת 3 קומות של תחפושות ממש, אבל ממש שוות:

וגם: פגשתי את פראנק ואת דוגל, אבל ג’יימי וקלייר לא נמצאים בברלין.

המצ’יסטה כידוע, מכהנת כנערה מתבגרת, ומתוקף תפקידה, יש לה מפעם לפעם רגעים שבהם נשרף לה הפיוז. בכל טיול שלנו מגיע תמיד רגע כזה שבו הפיוז נשרף לה. באותו רגע היא שונאת אותנו, שונאת את הטיול, ובאופן כללי שונאת את החיים. ש ו נ א ת !!!  עם הזמן למדנו לזהות שרגעים כאלה תמיד קשורים גם בנפילת סוכר/ ירידת קפאין בדם ואז אנחנו מגישים לה עזרה ראשונה בצורת כוס קפה ומשהו מתוק שמיד אחר כך היא פתאום חולה עלינו, הטיול מהמם לדעתה והחיים נפלאים ומקסימים. מ ק ס י מ י ם!!!

אז בשעות אחר הצהריים הגיע רגע כזה של שנאה. מיד נכנסנו לבית קפה והגשנו לה סיוע הומניטרי בצורת הפוך גדול

את הקפה היא שתתה כפית כפית, כי היא עדיין היתה רווית שנאה ואנטגוניזם.

והנה…חמש דקות אחר כך וגם הרגע הזה חלף:

שהחיינו וקיימנו.

בערב קפצנו לראות את סוני סנטר.

המטה של חברת סוני באירופה נמצא בכיכר פוטסדאם החדשה. תקרת הזכוכית שמחפה מלמעלה נבנתה בהשראת הר פוג’י ביפן והזמן הכי טוב לבקר במקום הוא בשעות הערב, כשתקרת הזכוכית המרהיבה מוארת בתאורה צבעונית.

ואחרי סיבוב קצר בקניון ארקדן הסמוך ודיונים ממושכים היכן נסעד את ארוחת הערב, אגף הנוער הכריע: