ברלין: הפרק השני

אחד היתרונות הגדולים בלטוס דרך טרמינל 1 הישן והטוב, הוא שהכל שם הולך חלק ומהר ובלי צפיפות ותורים. אבל אבל אבל יש חסרון אחד גדול לטרמינל 1 הישן והטוב: בטרמינל 3, ממש לאחר ביקורת הגבולות ולפני הדיוטי, ניצב הרי הפסל המפורסם והישן של דב”ג. ומאז שהילדים שלי היו קטנים אני נוהגת לצלם אותם לצידו בסידרת תמונות מתמשכת.  זו סידרה מטריפה, שבה רואים שני ילדים קטנים וחמודים גדלים משנה לשנה והופכים לאנשים גדולים ונחמדים, ותמיד באותה הפוזה. שאם הם רק היו מסכימים לי להציג לכם אותה פה, הייתם מבינים כמה היא סידרה מהממת ברמה של פרס פוליצר.

אז לפנות בוקר אנחנו מגיעים נתב”גה, ומתמרמרים בקול שאי אפשר לעבור דרך הפסל של דב”ג לצילום המסורתי, ושנחרבת לי הסידרה. ודוד בן גוריון, שעד עצם היום הזה ממשיך להיות קשוב לצרכי האזרח הקטן, לקח את העניינים לידיים- והגיע עד אלינו:

אז היה צילום, ואף היה משעשע. 

בטרמינל עצמו מצאנו תחליף מגניב לפסל העגמומי של טרמינל 3, והילדים הצטלמו לצידו מתוקף המסורת, וגם התחכמו מעט עבור הבלוג:

אני לא אלאה אתכם בפרטי הטיסה, אבל מכירים את כשאמא ואבא בני דודים? אז חצי מהאוכלוסייה שטסה עמנו היתה כשאמא ואבא בני דודים- אבל מדרגה ראשונה. הוי.

מיד כשנחתנו, סיכמנו ביננו לבין עצמנו שנהיה טובים כלפי הגרמנים, ושלא נהיה יותר מדי חשדניים כלפיהם כמו בפעמים הקודמות- אבל הילדים החליטו על קוד סודי- שאם בכל זאת ניתקל במישהו שממש ממש יזכיר נאצי, לא נכנה אותו בשמו המפורש והפוגעני, אלא נכנה אותו “ימש”, שמבטאים את זה yamash ושמשמעותו יימח שימו, ובקיצור- ימש.

הדבר השני שעשינו מיד עם נחיתתנו- רכשנו כרטיסי נסיעה למשך שבוע לתחבורה הציבורית. וקראתי כבר כל כך הרבה הסברים ואזהרות על איך שהדבר הזה עובד: כעקרון, מיד לאחר הרכישה, צריך לתקף את הכרטיס במכונה האוטומטית ברציף. ועושים את זה רק פעם אחת! אם חלילה מתקפים פעמיים- הכרטיס פסול,

ואז!

חלילה אם עולה כרטיסן לרכבת ועולה על הטעות האיומה הזו!

הוא מסגיר אותך מיד לגסטפו!!!

הגסטפו מגיעים ומורידים אותך מהרכבת!!!

וגם קונסים אותך ב 60 יורו!!!

ואם אתם לא מאמינים לי, אפשר לראות בתמונה, את המכונה המתקפת ומאחוריה התמרור המזהיר שאם תתקף פעמיים- יצלבו אותך, או יעמידו אותך מול כיתת יורים- לא סגורה מה מהשניים:

הקיצר, אני מקווה שהבנתם את הפרינציפ. תתקפו רק פעם אחת. עם הגרמנים אל תתעסקו, ובמיוחד אם מעורבת בזה רכבת.

הרי אין לדעת לאן הם יכולים לקחת את הטרוף שלהם.

אוקיי, סוכם שאין יותר בדיחות רכבת, העניין מוצה.

אנחנו מגיעים אל מלון הדירות שהזמנו- הוא ממוקם בשכונת ההאקשר מארקט ושנקרא “עדינה”:

הפקדנו את חפצינו ושבנו בערב לקבל את הדירות. מדובר בדירות- מלון ממש ממש גדולות- כל דירה כוללת מטבחון, סלון, חדר שינה, מקלחת גדולה ואף מכונת כביסה. יופי של דירות, יופי של מיקום.

מיד כשמתחילים ללכת ברחוב מבחינים בכמה דברים קטנים:

קודם כל- איש הירוק והאיש האדום שברמזור:

זהו האמפלמאן, שנברא בגרמניה המזרחית כחלק מתכנית חינוכית של זהירות בדרכים, ששרד את נפילת מסך הברזל ושאומץ בשמחה ע”י גרמניה המערבית. והיום יש לו מעמד של סמל תרבות פה בברלין:

וכמובן שבברלין אי אפשר לפספס את ה”שטולפרשטיינה”- אותן מרצפות פליז המשובצות על המדרכות מול בתי היהודים ושעליהן חרוטים שמותיהם של האנשים שהתגוררו במקום ותאריך מותם.

ולהבדיל אלף אלפי הבדלות- אני נהנית להתבונן במדבקות הקטנות שמודבקות על העמודים ברחוב: הן מצחיקות, יש להן אמירה- והן מעניינות:

את ארוחת הצהריים שלנו אנחנו סועדים במסעדה המצויינת טרנזיט:

יש למסעדה הזו קונספט מיוחד- רוב המנות עולות כאן 3.5 יורו, חלק קטן עולה 8 יורו, ואתה מזמין מהתפריט בעזרת דף תקשורת חינני שאיננו מחייב אותך לשבור את השיניים או לתקשר מילולית עם המלצר- אתה פשוט כותב לו ברשימה כמה אתה רוצה מכל דבר:

המנות היו סבבה לגמרי

אחר כך גם התקיימה עצירת קפה שלא הצטלמה לבלוג, והמשכנו במו רגלנו עד לכיכר אלכסנדרפלאץ, שהתלבטנו האם לכנות אותה אלכסנדר פלוץ, או פשוט לקרוא לה בקיצור אלכס.

    

קל לנווט עד לאלכס- פשוט מרימים את הראש והולכים לכיוון מגדל הטלוויזיה הגבוה, שניצב במרכזה.

דגמנו את קניון הגלריה:

אהבתי בקניון גלריה שני דברים.

האחד- בקומה העליונה שלו יש בית קפה גדול שמהחלונות שלו אפשר לראות את הכיכר. אני מקווה שאלכס לא שומעת אותי- אבל מסתבר שגם מלמטה וגם מלמעלה זו כיכר די מכוערת, אבל אל תגידו לה שאמרתי:

 

הדבר השני שאהבתי ב”גלריה”, זה את המשחקים של “האבה”, שיעשו עלייה ויגיעו ישירות לקליניקה שלי. 

אני מתה על המשחקים האלה, ופה בגרמניה, ארץ מוצאם- הם גם עולים שליש מחיר. כמו המילקי, רק ביותר שווה:

אחרי ששתינו קפה, אחרי שסיימנו להתבונן בסובבים אותנו, אחרי ששילמנו על כל ה”האבה” ואחרי שכמובן כמו ישראלים טובים גם דרשנו את טפסי ה TAX FREE, כי כמו שאמר הטייס- “למה שנשתתף במימון הצוללות שלנו? שהגרמנים יממנו אותן מכספם!”, המשכנו בדרכנו והגענו אל המדיה דיירקט על מנת להתאבזר בסימים מקומיים.

שם פגשתי את ג’יימי וקלייר:

אבל לא מצאתי אותם בין כל בובות הפנקו.

כן מצאנו בובת פנקו של סבתוש המלכה:

כשסיימנו לשלם על כל הסימים, ויצאנו מהחנות, צפצפה השקית שבידנו. מיד עט עלינו השומר  ובנביחה גרמנית דרש לבדוק את הכבודה. בדק, חקר וגילה שהכל בסדר ושיחרר אותנו לדרכנו. ואז כולנו פלטנו סימולטנית: “ימש!!!”. חחח.

 

לא יעזור לה כלום לאלכס הזו, היא עדיין נראית קומוניסטית. יש בכיכר שעון זמן עולמי, שמציג את השעה בכל מקום בעולם, ומעליו דגם של מערכת השמש: 

 

את היום הזה חתמנו במסעדה שהומלצה לנו ושידועה בשם The Bird. זוהי מסעדת סטייקים והמבורגרים טובה, לחובבי הז’אנר.  

ועד מחר- שלום וביי.