בדרך למטרו, בבוקר, אנחנו עוצרים בבולונז’רי השכונתית שלנו כדי לקנות לטייס את מנת הסם היומית שלו, הקרואסון.
המצ’יסטה בוחרת בחנות הפירות המסודרת להפליא- פירות יער.
אנחנו נוסעים עד תחנת פונט נף, ועולים על פונט נף.
אני מגלה שהסמרטיאן, חנות הכלבו הידועה- סגורה לרגל שיפוצים. מסננת קללה וממשיכה.
כך נראה הגשר בצילום שלי
וכך הוא נראה באיור של ברברה מקלינטוק מ”אדל וסימון”
על הגשר ניצב פיסלו של אנרי הרביעי, מלך צרפת, אשר נהרס בימי המהפכה הצרפתית ונבנה מחדש ב- 1818 לאחר שנוצק בתבנית המקורית.
לאחרונה סרקו את הפסל ברנטגן וגילו שהיוצק הטמין בתוכו פסל קטן של נפוליון, ועוד כמה הפתעות. אני מעדכנת את הנוכחים בפיסת האינפורמציה החשובה הזו, אך היא אינה עושה עליהם רושם מיוחד. באסה איתם.
אנחנו עוברים ליד בית המשפט ורואים שם המון צוותי צילום.
אולי יש משפט חשוב?
אנחנו עוצרים בצד, צופים במתרחש. ואז רואים את נער האקשן, או איך שלא קוראים לו, ומבינים שמצלמים שם סרט.
הסצינה חוזרת על עצמה שלוש פעמים. הבמאית צועקת “אקציו!” בכל פעם מחדש.
בשלב מסוים היא חוצה את הכביש ובאה אלינו לבקש שנשפר עמדות כי רואים אותנו בתוך הפריים…
אז אם במקרה תיראו סרט צרפתי עם השחקנים האלו- חפשו אותנו מעבר לכביש…
אנחנו מגיעים לכנסיית סנט שאפל. חלונות הויטראז’ שם הם יפהפיים,
וכשעולים לקומה השניה במדרגות הלולייניות-
מגלים שהחלונות שם הם עוד יותר מהממים.
לא סתם: הקומה התחתונה שימשה את פשוטי העם ואילו העליונה שימשה את האצולה.
הקונסיירז’רי שימש כבית כלא, ו- 2600 נידונים למוות בילו כאן את הלילה האחרון לפני שהגיליוטינה ערפה את ראשם.
כאן גם ישבה מיודעתנו מארי אנטואנט. היה לה הרבה זמן לחשוב פה על ההבדל בין לחם לעוגות. מסכנה.
מעבר למחיצת הבד ישבו השומרים והשגיחו עליה יומם ולילה.
הקונסיירז’רי מבחוץ:
כשהגיעה שעת ארוחת צהריים החלו דיונים סוערים במשפחתנו היכן לאכול? לחלל האוויר נזרק שוב ושוב השם “מקדונלד’ס”. אני מחיתי בקול. הטייס הגדיל לעשות ואיתר את הסניף הקרוב ביותר ב- GPS, והוא זכה אף לתמיכת אביו! רק אני פינטזתי על אוכל אמיתי. וכך, בעודנו הולכים ברחוב ומנהלים ויכוח ער היכן לאכול, הופיע לי מול העיניים השלט הצהוב הזה:
חדי העין שבינכם בוודאי מזהים את המילה couscous . ובתרגום חופשי:
ק-ו-ס-ק-ו-ס.
בינגו.
מסתבר שאלוהים בכבודו ובעצמו שלח לי סימן מיוחד שהוא אוהב אותי למרות כל הצ’יזבורגרים שטחנתי כאן ולמרות כל הכנסיות שהתפלשתי בהן.
מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שיש לי חולשה אחת ויחידה לאוכל וקוראים לה: “Couscous” . ובתרגום חופשי: קוסקוס.
קוסקוס, אם כך.
נכנסנו למסעדה המרוקאית האוטנטית
וכשהוגש הקוסקוס לשולחן התפשט חיוך רחב על פני כל הווכחנים.
עכשיו התעורר ויכוח חדש: למי מגיע הקרדיט על הקוסקוס. אני טענתי, ובצדק, שהקרדיט מגיע לי כי אני ראיתי ראשונה את השלט couscous. מקגייבר טען שרק בזכותו בכלל נכנסנו לסימטה הזו. הטייס הכחיש כל קשר לעובדה שדרש צ’יזבורגר שנייה קודם ואף טרח לאתרו ב GPS. ורק המצ’יסטה בלעה בשתיקה את הקוסקוס שלה ואמרה שהיא לא קשורה, היא רק אחראית המורל במשפחה
הצלחות לוקקו. שבעים וטובי לב צעדנו לכיוון הנוטרדם. תור ארוך השתרך בכניסה.
הרחבה שמול הנוטרדם נחשבת כקו האפס בצרפת. מכאן מתחילים למדוד את כל המרחקים.
במהפכה הצרפתית נערפו ראשי הפסלים האלו, בכניסה
כי ההמון היה משוכנע שמדובר במלכי צרפת. אך אלו היו פסלים של מלכי ישראל ויהודה. הפסלים האלו הם כמובן פסלים משוחזרים.
אנחנו נכנסים לכנסייה ואני מצלמת את כ-ל הויטראז’ים. את כו- לם.
אחר כך יצאנו מהכנסייה ונעמדנו בתור הארוך ארוך ארוך לעלייה. התור השתרך לאורך כל הרחוב. איילת תיזמנה שעה.
בזמן ההמתנה אני מספרת בקצרה לילדים את הסיפור של הגיבן מנוטרדם מאת ויקטור הוגו.
לאחר שעת המתנה אנחנו מתחילים לטפס במדרגות. ליתר דיוק ב- 387 המדרגות הלולייניות.
אני כמעט מעולפת, מקגייבר עולה אחרי ועושה לי “מנוע טורבו” מאחורה, זו השיטה הקבועה שלנו כאנחנו מטפסים במדרגות: אני עולה לפניו, והוא נותן לי דחיפה מאחורה… פדלעה שכמותי.
לבסוף אנחנו מגיעים למעלה לנוף המהמם הזה.
אני מתה על השדונים שצופים על העיר. הם נמצאים בפוזה הזו שנים רבות כל כך!
כשהייתי נערה היה תלוי בחדרי הצילום הזה
Henry Cartier Bresson: Notre Dame, 1953
אהבתי אותו מאד, והייתי מפנטזת שזו אני היושבת על מדרגות הנוטרדם עם אהובי וצופה על פריז מלמעלה.
והנה, היום הגעתי למקום הזה בדיוק ביחד עם אהובי וצאצאינו היקרים. מושלמות.
לאחר שעלינו 387מדרגות, צריך גם לרדת אותן.
נדמה לי שעד עכשיו הרגליים עוד רועדות לי. ואני גם קצת צולעת. וגבי כפוף קמעה. נו, קואוזימודו זהו שמי.
אנחנו מקיפים את הכנסייה דרך הגינה היפה שלה
ועוצרים להצטלם על גשר המנעולים Pont Marie
אנחנו חולפים על פני הוטל דה ויל. זהו בית העירייה של פריז.
ממש דומה לבניין העירייה שלנו! את החזית שלו מפארת במה של FNAK, וזה אומר שבערב תהיה כאן הופעה. הבמה קצת מקלקלת לי את התמונה התיירותית שרציתי לצלם, אבל תהיה לי הזדמנות בימים אחרים.
הנה מילה חדשה שלמדתי בצרפתית. SOLDES. זוהי המקבילה הצרפתית למילה האהובה עלי באנגלית “SALE”. זהו BHV הנהדר, בעל מליון הקומות. נכנסנו רק לכמה דקות אבל יצאנו כעבור שעתיים.
בדרך חזרה במטרו יש תזמורת נפלאה שמנגנת קונצרט שלם לקול תשואות הקהל. אני אוהבת את ההפתעות של המטרו!
אנחנו מגיעים לדירה. הילדים קוראים לדירה שלנו “סטו” כי היא קטנה מדי מכדי להיקרא “סטודיו”…
כולנו קורסים. הרגליים שלנו ממש כואבות. כעבור שעה אנחנו מתאוששים ומחליטים פה אחד לרדת לנעלי ב’, דהיינו לקרוקס וכפכפי אצבע
ואנחנו צועדים ברגל לראות את פסל החירות הקטן, שניצב לא הרחק מאיתנו. אנחנו נראים כמו שלוכים.
מקגייבר והמצ’יסטה הולכים מקדימה. הטייס ואני משתהים מאחורה, עסוקים בצילום. מקגייבר מסתובב אלינו ומזרז אותנו: “מה קורה לכם? למה אתם מתעכבים?” והטייס משיב מיד: “אני פה חטפתי התקף לב באמצע הרחוב, ואמא, ברוב אמיצותה, ביצעה בי ניתוח לב פתוח, על המקום. בגלל זה התעכבנו!”
מול פסל החירות אנחנו יושבים. וכשמחשיך אנחנו חוזרים ל”סטו” ואל מנורת הלילה שלנו, האייפליקו שמאיר לנו בסטייל.
וגם האינווליד.
ערב טוב.
או כפי שאומרים אצלנו: בונסוואר.
