החופשה הסקוטית שלי- פרק 3: אדינבורו הנפלאה

לפני שנתחיל, יש לי חוב קטן מאתמול. כך נראה הבית שלנו מבחוץ, באור יום.

הבית הנפלא הזה ממוקם מרחק 3 דקות נסיעה מהמרכז העתיק של אדינבורו, שהנ.צ הכי חזק שלו הוא הטירה.

טירת אדינבורו חולשת על ראש גבעה וולקנית, וממנה יורד במדרון הרחוב הראשי, הרויאל מייל, המגיע עד לשערי ארמון הולירוד. 

מיד ביציאה מהטירה יש חנות גדולה למפעל טרטנים

מלבד כל שפע המשובצים, יש שם מלא מזכרות שקשורות לשבטים הסקוטים, וגיליתי תופעה משונה- יש מחסור במזכרות של שבט פרייזר!

בעוד שלכל השבטים יש יצוג הולם- המדפים של פרייזר ריקים! ולמה זה? כי כל המעריצות המטורפות האלה, פושטות על החנויות ומרוקנות אותן מכל מה שקשור לפרייזר.

הן קונות מחזיקי מפתחות של פרייזר, סיכות של פרייזר, קשקושים לא נחוצים- העיקר שמוטבע עליהם השם פרייזר- פשוט הייתי בהלם! רבאק, מה אתן, ילדות בנות 12? מה זה השטויות האלה??

ואגב, תראו איזה מחזיק מפתחות מגניב קניתי לי:

אין לתאר.

זו חנות ממש מעניינת כמעט מוזיאון בפני עצמה:

בהמשך הרחוב אנחנו סועדים ארוחת בוקר

הסעודה כוללת תה, קפה וסקונס עם קלוטד קרים. הבה נתמקד שניה במוצר הצריכה הבסיסי קלוטד קרים:

לקלוטד קרים, אין שם בעברית, ולא בכדי. ע”פ החוק הבריטי, חובה על הקלוטד קרים להכיל לפחות 55 אחוזי שומן, אחרת היא לא תתקרא קלוטד קרים. כמו כן עליה להיות מופקת מחלב לא מפוסטר.

בריאות, זה שם המשחק פה.

קלוטד קרים זה אחד הדברים הטעימים שקיימים בעולם, והיא מגיעה ביחד עם ואוצ’ר לצינטור באיכילוב.

אני דבקה עכשיו באיזו דיאטה שמחלקת את סוגי המזון לשתי רובריקות- מזונות שאסור לי בשום אוכל לאכול, ומזונות שמותר לי לאכול.

כיוון שקלוטד קרים אינו מופיע ברשימת המזונות האסורים לי, בדקתי שבע פעמים, אני בימים אלה ניזונה ממנו.

אחלו לי בריאות וצינטור קל.

המצ’יסטה ואני, כמו בכל טיול, רוכשות “טבעות מצב רוח”, על מנת שהטבעות יתריעו לנו מראש על מצב רוחנו

מסתבר ששתינו כעת במצב שמחה.

ואיך אפשר שלא להיות שמחים?  אנחנו צועדים לאיטנו ברחוב ונהנים מכל מה שאנחנו פוגשים בדרך:

מתיבת דואר מתקופת המלכה ויקטוריה:

ומתיבת דואר קצת יותר אנארכיסטית:

מהגברים שמסתובבים לנו בין הרגליים לבושים בקילט, שסוכם שזהו אחד האווטפיטים הכי מופרכים אך בו זמנית הכי סקסיים שיש:

אנחנו שמחים ממוזיאון הילדות שמציג צעצועים עתיקים ובתי בובות:

ואני באופן אישי שמחה ובעיקר נרגשת לראות את פאב ‘סוף העולם’, המככב בספר השלישי של אווטלנדר.  יש בספר תאור מקסים של הפאב, אליו נכנסים ג’יימי וקלייר לסעוד לאחר האיחוד המרגש. תכף נחזור אל האיחוד המרגש.

הפאב הזה, שקיים מאז המאה ה 16, היה צמוד לשערים העתיקים של העיר. כשתושבי אדינבורו יצאו מהעיר הוא היה המבנה הראשון שהם ראו. ומכיוון שכל מה שהיה מחוץ לאדינבורו, נחשב עבורם מחוץ לעולם, הפאב הזה היה בפירוש סוף העולם מבחינתם, ומכאן שמו.

הרויאל מייל הוא העורק הראשי של העיר העתיקה. ממנו יש הרבה יציאות ל close. ‘קלוז’ באדינבורו, היא סמטה צרה שמסתעפת מהרויאל מייל לרוחב העיר ובסמטאות האלו למעשה התנהלו החיים.

כמה נפלא היה לגלות את ה Bakerhouse close שכתבתי עליו כאן, ושבו צילמו את סצנת הפרינט שופ?

הבה התרגשו איתי, ניכנס בצוותא לסמטה ונחפש את ג’יימי שלנו:

 

זה המקום. השלט A. malcolm הוסר, אבל זהו המקום.

ומתמונות הפרומו של הפרק המיוחל:

אחרי ההתרגשות, אנחנו נכנסים למוזיאון The people’s story שמספר את סיפור חייהם הלא קלים של תושבי אדינבורו במאה ה 19.

הרחוב ממשיך לרדת ולזמן לנו עוד הפתעות

אחת הסמטאות מובילה אותנו לחצר מפתיעה ירוקה ומקסימה:

ובסוף אנחנו מגיעים לארמון הולירוד, ביתה הנוסף של סבתוש שלנו

ממול לארמון, ניצב בניין הפרלמנט עם העיצוב הכי לא קשור:

כשעומדים מול ארמון הולירוד, רואים  מימין את Arthur’s sit מתנוסס. מושבו של ארתור הוא שריד של הר געש ופסגתו מתנשאת לגובה 250  מטר מעל אדינבורו. ממרומי הארתור סיט, יש תצפית פנורמית נהדרת על העיר, ואני מעדכנת את מקגייבר ואת הצאצאים שאנחנו הולכים לטפס לארתור על הסיט.

הם מעדכנים אותי בתמורה שעם כל הכבוד, הם לא מטפסים לשום סיט בלי לאכול קודם, ואנחנו מחליטים לחזור לפאב The world’s end, ולאכול שם מתוך כבוד לג’יימי.

מטפסים חזרה:

בפאב מעדכנים אותנו שעם כל הכבוד לג’יימי, נאלץ להמתין כשעה לשולחן פנוי, ומפנים אותנו להמתין בבר.

תוך כדי המתנה התידדתי שם עם איזה בירה.

שאלתי אותה אם היא באה לפה הרבה, החלפנו מספרי טלפון, יצאנו, התחתנו, נולדו לנו חמישה ילדים 

ואז כעבור עשרים שנה מעדכנים אותנו שסוף סוף התפנה לנו שולחן

כשנולד לנו הנכד הראשון קיבלנו את האוכל שלשמו בכלל התכנסנו כאן.

שבעים ומאושרים התחלנו לצעוד שוב במורד הרויאל מייל בדרך לארתור סיט. אבל אז  הילדים יללו שעכשיו הם מוכרחים קפה, ועצרנו להתאבזר בקפה בסטארבקס. מסתבר שככה כותבים מצ’יסטה בסקוטית:

אחרי הקפה, לאף אחד כבר לא נשארו שום תרוצים למה לא, וסוף סוף אנחנו מעפילים לפסגת הסיט של ארתור:

אחרי שטיפסנו, התנשמנו, התפעלנו, נרטבנו מהגשם, התייבשנו וירדנו, המשכנו לטייל. נכנסנו לחנות ספרים גדולה.

בחנות הספרים עשיתי בדיקה שהם מחזיקים אווטלנדר. תראו כמה מצחיק- הספר Fiery cross, החמישי בסידרה,  זה משמאל: 

הוא עבה באופן משמעותי מכל הספרים הקודמים לו. ולמה זה? נראה לנו שדיאנה גבלדון עשתה באמצעותו מבחן סינון. רבות מהקוראות נתקעו ב300 העמודים הראשונים המשמימים שלו. מי שמצליחה לצלוח אותו נחשבת קוראת נאמנה. לי באופן אישי נשארו עוד 100 עמודים כדי לעלות לשלב הבא.

אחר כך נכנסנו לחנות מגניבה של גיקים.

יש שם קיר שלם עם מאות בובות מכל סידרת גיקים אפשרית. 

תארו לכן את גודל האכזבה, כשגיליתי שאת אווטלנדר מייצגים דוגל ופרנק האנדרייטד.

ללא ג’יימי, ללא קלייר.

דוגל ופרנק. כנראה שהפסיכיות שרוקנו את מדפי מחזיקי המפתחות והסיכות פשטו גם על החנות.

לפניי. 

בחולפנו על פני המותק הזה הוא ניגן את נעימת ה- sky boat . לא להאמין!  במשפחה שלנו אנחנו קוראים לסיטואציות כאלה “הצטרפות מקרים”.

ואפילו פגשתי את בוני פרינס צ’רלי הקשקשן, mark me James.

אחד מהסיפורים האדינבורואים הכי יפים קשורים בכלל לכלב גרייפריארס בובי.

בשנת 1848 מת הבעלים של בובי, כלב סקיי טרייר. בובי, הכלב הנאמן, הגיע בכל לילה וישן על קברו, כך במשך 14 שנה עד מותו שלו. 

בובי הכלב נקבר בבית הקברות שמאחורי הפאב. ואנשים פוקדים את קברו המסמל נאמנות מוחלטת.

אנחנו עושים סיבוב קריפי קצר בבית הקברות הזה

ולאט לאט הערב יורד

את היום אנחנו מסיימים בMary king’s close.

זהו סיור חוויתי ולא מפחיד בסמטה אמיתית שנמצאת מתחת לעיר, ומתארת את החיים כפי שהתנהלו במאה ה 17. למדנו שהחיים היו קשים, צפופים ובעיקר מסריחים. הסיור היה מהנה ומלמד ואני ממליצה עליו בחום גם למי שהוא חסר רקע אווטלנדרי.