“תופעת החמישה אחוז האחרונים”, או בקיצור “תופעת החמישה אחוז” הוא מושג שטבוע עמוק במשפחה שלנו. המציא אותו מקגייבר, והוא בא לתאר תופעה שחוזרת על עצמה אצלי לאורך השנים:
אני מתכננת טיול. בונה תכנית. כולנו מתכווננים אליה נרגשים ואופטימיים. ואז כשכמעט- כמעט מגיעים לאתר, כשמחפשים חנייה, כשעומדים לדפוק בדלת- בחמישה אחוז האחרונים של הדרך אופפת אותי פתאום פסימיות מהולה בסקפטיות עם נגיעות נוירוטיות, ואני מבטאת אותה בקול: “אולי לא נמצא את המקום?”, “אולי יהיה סגור?”, “אולי לא נמצא חנייה?” “אולי זה לא המקום?” זה משהו בלתי נשלט, ואני תמיד זוכה למקלחת של נזיפות מיושבי האוטו- “עוד פעם את ותופעת החמישה אחוז! תהיי אופטימית, הכל יהיה טוב!”.
כשיצאנו היום לדרך לכיוון לליברוך, הופיעה קשת בשמיים. קשת זה תמיד דבר טוב, כי ככה אלוהים מסמן לנו שהוא שומר על הברית ביננו. כשאני רואה קשת בשמיים אני מתמלאת באנרגיות חיוביות ואופטימיות.
לליברוך, או Midhope castle, הוא בית מהמאה ה- 16, ששימש בסידרה בתור בית משפחת פרייזר. הבית מופיע בכמה צמתים חשובים בסידרה-בפרק 12 בעונה הראשונה, כשג’יימי חוזר הביתה עם קלייר, בעונה השניה כשהם חוזרים מצרפת, ובעונה השלישית זכינו לראות את הבית כבר בפרק השני, וכמובן שהוא עוד יופיע בהמשך. (מי מצפה לסצנת Daddy?)
כשג’יפסנו את הכתובת של לליברוך היתה לי הרגשה קצת משונה.
שהלכה והתעצמה כשהג’י פי אס רפה השכל שלנו בישר בפאתוס שהגענו אל היעד.
“היעד” הוא שער חשמלי עם שלט שמסביר כי אין כניסה לרכבים.
“אוי” נאנקתי “בכלל לא הגענו למקום הנכון! זה Hoptown house ואני התכוונתי ל midhope castle” מסתבר שלשני המקומות מספר כתובת זהה.
“שוב פעם תופעת החמישה אחוזים?” ענתה לי המקהלה מאחורה בניצוחו של מקגייבר גרציאני מקדימה.
“זה לא המקום!” הודעתי “אני יודעת איך לליברוך נראית. אני מכירה אותה כמו את הבית שלנו בהוד השרון וזה לא המקום!” אבל כיוון שזה משפט ששייך לרפרטואר של תופעת החמישה אחוז האחרונים אף אחד לא ספר אותי, וזה רק העלה להם את המוטיבציה להוכיח לי שהם צודקים.
“בואי נצא מהאוטו, נכנס פנימה ברגל, אני מבטיח לך שנמצא את לליברוך. אם תהיי נחמדה אולי אפילו ג’יימי יחכה לך שם ערום” אמר לי בבטחון מקגייבר, האיש שבחיים לא ראה את לליברוך.
יצאנו מהאוטו והתחלנו לצעוד. בקור של 9 מעלות מלווה בטיפטופים קלים כשאני רוטנת כל הדרך “זה לא לליברוך!, בואו נלך מפה!” וכולם עונים לי פה אחד בקצרה: תצעדי ותסתמי.
מקום סבבה אבל לליברוך הוא לא.
בשלב מסוים סירבתי להתקדם. הם התקדמו בלעדיי והגיעו לשער נוסף שעליו היה שלט שמודיע כי המקום נסגר למבקרים החל מה 30 בספטמבר. “אין מצב!” התעקשתי והטייס, בני בכורי, פטר רחמי, יוצא חלציי נזף בי: “בפעם הבאה תבדקי באינטרנט, גברת. אינטרנט? הדבר הזה שאת כל היום מתעסקת איתו? תעשי בו פעם אחת משהו שימושי”.
נכנסתי לאוטו, עצבנית- ובאותו רגע, שככה יהיה לי טוב- התחלף הצבע בטבעת המצב רוח לשחור. מיד בדקתי מה אומר שחור בטבלת המצב רוח. שחור אומר סטרס.
בעודנו נוסעים לכיוון היעד הבא, כשאני כאמור בסטרס עם הוכחה מדעית, אני מתכתבת עם טליה מסקוטלנד. טליה היא חברה שלנו בקבוצה הסודית של המחלקה הסגורה בפייסבוק, ואני שואלת אותה אם הגיוני לה שלליברוך סגור. טליה מאשרת את מה שחשבתי, מבררת לי ובמקביל לבירוריה גם המצ’יסטה מצליבה אינפורמציות ומגלה את שורש הטעות. כולם מאשימים אותי, אני מאשימה את כולם והאוטו כמרקחה. אני מסקוטלנד לא חוזרת בלי לעשות צ’ק אין בלליברוך!
אנחנו ממשיכים ליעד הבא שהוא Preston mill.
פרסטון מיל הופיע בעונה הראשונה בסצנה הבלתי נשכחת שבה ג’יימי הולך לתקן את התחנה כשלפתע מופיעים הרדקוטס. הוא נאלץ להסתתר מתחת למים בזמן שג’ני וקלייר משיבות לשאלות שלהם.
הבה נזכר למה הסצנה הזו היא בלתי נשכחת:
הנה הגענו אל התחנה:
לצערנו ג’יימי לא היה שם. הגלגל אפילו לא הסתובב!
בכל פעם שאנחנו חוזרים לאוטו ואני פותחת את המושב של הנוסע ליד הנהג אני מופתעת למצוא שם הגה:
בדרך חזרה, הפעם ללליברוך הנכונה גרררר… אנחנו עוברים ליד הגשר החדש דנדש קווינסרי שעובר מעל firth of forth. הוא נחנך בדיוק לפני חודש ע”י סבתנו המלכה והוא מרשים ונהדר. “אני רוצה לנסוע עליו!” אני אומרת.
בעזרתן של טליה הנהדרת, שהיתה חברתי הטלפונית בעת צרה ושל המצ’יסטה במושב האחורי של האוטו ושל מקגייבר, שמוכן לנסוע עשרות מיילים לשווא הלוך ושוב רק כדי שאני אהיה מרוצה- הגענו אל לליברוך.
“ברוך טורך משמעו “המגדל הפונה צפונה”. מההר, מלמעלה, לא נראה המגדל שהעניק לאחוזה הקטנה את שמה אלא תל אבנים…ירדנו דרך מרווח צר וסלעי בין שתי שיני אבן והובלנו את הסוס בין הסלעים. כשהשיפוע בקרקע התמתן בין השדות והבתים הפזורים, נעשתה ההליכה נוחה יותר, ולבסוף הגענו לדרך קטנה ופתלתלה שהובילה אל בית.
הוא היה גדול מכפי שציפיתי. בית אחוזה נאה, בעל שלוש קומות- מאבן לבנה מעובדת, עם חלונות מוקפים באבן אפורה טבעית וגג רעפים גבוה עתיר ארובות- שמקבץ בניינים קטנים מפויחים צמוד אליו כמו גוזלים המקיפים תרנגולת. מגדל האבן הישן, שמוקם על תלולית קטנה בחלק האחורי של הבית, התנשא לגובה עשרים מטרים מעל הקרקע, והיו בו שלוש שורות של חרכי ירי צרים, וקונוס כמו כובע גבוה ומחודד של מכשפה…”
נכריה/ דיאנה גבלדון תרגום: ארז אשרוב עמ’ 586-587
ישבתי על המדרגות כמו קלייר בשעתה, וישבתי וחלמתי ומי לא בא? ג’יימי!
מקום מהמם. גם הצינים שביננו הסכימו שהיה שווה לעשות רוח אנד ג’אי ברחבי סקוטלנד כדי להגיע לבסוף למקום הנכון.
היעד הבא במרדף אחרי ג’יימי הוא העיירה Culross. הג’יפיאס האהבל בוחר לנו דרך שאינה עוברת על הקווינסרי, ומקגייבר נוקם את נקמתו ומאלץ אותו! אני הרי חובבת גשרים ידועה. מתה על גשרים. כמה שיותר גדולים וגבוהים וארוכים- מה טוב. כל אחת והשריטה שלה.
אנחנו עוצרים בעמדת תצפית נהדרת. הגשר קוונסרי קרוסינג החדש נבנה במקביל לגשר הישן (האדום).
ורואים את ההר שברקע, הפסגה הכי ימנית? זהו הארתור סיט! היינו עליו שלשום.
הגשר הזה, 2.7 ק”מ אורכו, הוא הגשר הארוך ביותר מסוגו בעולם. גובהו 210 מטר- והוא הגשר הגבוה ביותר בבריטניה.
הוא נבנה כך שיוכל לשאת 24 מליון מכוניות כל שנה, והמתכננים שלו צופים שיחזיק מעמד 150 שנה.
אח, העוצמה!
ובחזרה לענייננו:
Culross:
העיירה החמודה קולרוס יושבת ממש על הים
“יו! כמה זמן לא התנדנדתי בנדנדה!”
קולרוס שימשה כתחליף בסידרה לכפר קרנסמויר שבו התגוררה גייליס דנקן.
אך היא בעיקר זכורה בזכות הסצנה שבה ג’יימי וקלייר מצילים את הילד טאמס, שנידון לעונש על גניבה, ומוסמר באוזנו לעמוד שבמרכז הכפר:
הארמון הצהוב בקולרוס, שימש כגינת הצמחים של קלייר בליאוך
חזית בית בקולרוס. הבית הזה רק בן 231 שנה:
היעד הבא שלנו הוא העיירה Falkland. בסידרה היא דימתה את אינוורנס בשנות הארבעים, כשקלייר ופרנק הגיעו לירח דבש שני בסקוטלנד.
הם מתאכסנים ב B&B של מיסיס ביירד
קלייר מביטה בחלון של החנות Fayre Earth ומתלבטת האם לרכוש כד. “אף פעם לא היה לי כד משלי” היא חשבה לעצמה. אני רכשתי לעצמי שם פאזל מקסים ותמונה.
ובית הקפה של קמבל:
אבל בסצנה המפורסמת ביותר מככבת מזרקת ברוס שבמרכז הכביש:
לילה גשום אחד, מגיע פרנק, ורואה גבר סקוטי, עומד בגשם בסמוך למזרקה, נועץ מבטים בקלייר, שעומדת ומסתרקת בחלון של הקומה השניה ולא מודעת למתרחש.
היתה זו הרוח של ג’יימי, שייבדל לחיים ארוכים וטובים אמן ואמן.
וברור שכל מי שמגיעה לשם נותנת לבעלה תדריך שלם לעמוד מאחוריה עם המצלמה ולצלם אותה בסמוך למזרקה אבל עם הגב למצלמה, כשראשה מופנה לקומה השניה. לא ככה- ככה.
לא ככה- ככה.
לא ככה – ככה:
ואם אתם חושבים שאני היחידה שעשתה את זה אתם טועים בגדול. במו עיניי ראיתי כמה נשים תמימות למראה כמוני שעומדות כמו הרוח רפאים של ג’יימי ומסנג’רות את הבעל עד שהוא מוצא את הזווית הנכונה.
בפולקלנד יש גם ארמון.
היעד האחרון שלנו להיום הוא טירת דואן, או כפי שאנחנו קוראים לה: טירת ליאוך.
טירת ליאוך, היא הבית של המקנזים. כאן אנחנו פוגשים את מורטה, את מיסיס פיץ, את לורי מקנזי, את קולום מקנזי ואשתו לטיטייה ובנם היימיש.
הטירה הזו נבנתה במאה ה 13, היא ניזוקה רבות במהלך השנים, והיא נבנתה מחדש במאה ה 14. היא השתתפה גם במונטי פייטון והגביע הקדוש. או כפי שכתוב על השלט בצורה הומוריסטית:
מסביב לטירה יש מסלול הליכה קצר שמקיף אותה. כשאנחנו צועדים, הטייס אומר: “תתקדמו בדהירה, כאילו יש לכם סוס”, ומדגים.
גאווה הילד הזה.
“תראו איזה קטע” אומר מקגייבר “מה נועל את כל הטירה הענקית הזו? מנעול עם מפתח של תיבת דואר”
אשכרה כאילו לקוח מסצנה במונטי פייטון.
סיימנו את היום כשיש לנו ברזומה חמישה לוקיישנים של נכרייה עם ארוע כמעט ונפגע בלליברוך, אך אין נפגעים לכוחותינו. אנחנו בדרכנו אל הבית הבא שלנו בהיילנדס שיושב ממש על לוך טאי.
לבעל הבית החמוד קוראים יו, וכשאנחנו מגיעים בחושך, ב 20 בערב כפי שקבענו איתו הוא עומד ומחכה לנו עם חיוך גדול על המדרכה. “זה פה?” אנחנו שואלים” “זה פה!!!” הוא אומר בשמחה.
בחוץ חושך מוחלט אבל בבית כל האורות דולקים, ומבחוץ אפשר לראות את תוך הבית המהמם
אנחנו נכנסים ביחד איתו ועם אשתו המקסימה לבית והאח דולקת
ולכולנו ביחד יוצאות קריאות התפעלות ונוצר אפקט “וואוו” גדול.
אשתו של יו מגלה לי בסוד שאנחנו האורחים הראשונים בבית, ואני מתרגשת מאד להיות הביכורים של הבית המהמם הזה
אני נותנת להם מתנה ישראלית, הרגל שפיתחתי מאז שהפכנו להיות לקוחות קבועים ב airb&b. אשתו של יו מגלה לי שמתחת לקערה הזו היא החביאה לנו סקונז
ואני הרי חולה על סקונז!
הסקונז הכי טעימים שאכלתי בחיים, נשבעת.
יו נפרד מאיתנו ושולח אותנו לגלות את כל האוצרות המוחבאים בבית
יש פה גם גיטרה ואפילו כוננית ספרים מלאה באוצרות.
המדף העליון מכיל אוצרות מהממים ממש- יש פה אוסף של ספרות אירוטית מאויירת מעלפת מצחוק ואני מיד שולחת לאסטי הבסטי שלי מלא מלא תמונות ושתינו מצחקקות בווטסאפית סימולטנית משני עברי האוקיינוס כמו שתי ילדות מפגרות. מחר בבוקר אני אביא לכאן עוד אוצרות מהבית המושלם הזה.
ראשית – הייתם במקומות יפהפיים, שאפו על עבודת התחקיר. שנית – אלוהים אוהב אותך מאד כי אתם תמיד מקבלים בתים מגניבים לגור בהם. שלישית – ברוך בורא פרי מקגייבר שמוכן תמיד להשביע את רצונך, לראות אותך שמחה, רביעית- יש לך קולקציית ילדים מגניבים מאד. לבסוף – מפרגנת לך בכיף.
אישה מהממת שכמוך
שיואו, שודרגתי לבסטי! וזה אפילו מתחרז!
את פסימית? את הבחורה הכי אופטימית שאני מכירה. הנה תראי, אפילו הגעת לסקוטלנד שוב 🙂
וכבר אמרתי לך שאני אוהבת את הגישה של מקגייוור, נכון? הכי חשוב שתהיי שמחה.
מתה עלייך
אוף הרסת לי את הבריאות. טוב, הורדתי 2 פרקים של הסידרה. בטח כשאסיים חלק, אצטרך לשוב לבלוג סקוטלנד שלך כי כרגע אני עם חור בהשכלה…. לצערי. איזה מקומות מהממים!
הכל וואוו אחד גדול איילת!!
הנופים. הג’יימי בכל מקום, הדירה בסוף והספרות המעניינת…
סחטינטין גירל. יו רוק!
תענוג. עוד.
אני ממש לא רוצה שתחזרי לארץ.
ואוו !
את באמת מדהימה.
ואיזה נופים….
אני אגב עדיין תקועה בספר השני בסדרה 🙂
זאת פשוט מדינה מקסימה…