כשיו, הלנד לורד מairb&b שלח אותנו אתמול לגלות את כל האוצרות שמוחבאים בבית, לא ידענו שהאוצר הכי גדול נמצא דווקא מחוץ לבית.
הנוף.
כשהאיר הבוקר, הבטנו דרך החלון- וזה היה הנוף שנשקף אלינו:
הבית צופה אל לוך טאי, ולוך טאי צופה אל הבית. ומכל חלון בבית רואים את האגם.
מרוב יופי קל לאבד כאן את הראש:
וזה הבית:
רק אחרי שסיימנו להתלהב מהבית ומהאגם, ומהקפה הפוטוגני אל מול האגם, יצאנו לדרך.
כשתיכננתי את הטיול הזה, חקרתי, חרשתי ובדקתי את כל הלוקיישנים של נכרייה שארצה לבקר בהם.
הלוקיישן האייקוני ביותר, זה שמזוהה עם הסידרה יותר מכל לוקיישן אחר- הוא מעגל האבנים קרייג נא דון.
כבר כתבתי כאן בעבר, כי אין באמת מקום כזה. קרייג נא דון הוא פיקציה, המצאה של דיאנה גבלדון.
יותר מזה- לא רק שאין מקום בשם קרייג נא דון, אלא שבצילומים השתמשו באבנים עשויות מקלקר, למרבה האכזבה. אבל הלוקיישן עצמו הוא עוצר נשימה, ורציתי מאד מאד מאד להגיע אליו.
בבדיקה באינטרנט הבנתי שזה הגביע הקדוש בקרב האווטלנדריות המטיילות בעקבות לוקיישנים. לא פשוט לאתר אותו, כי הוא איננו מקום מסומן, והוא נמצא באמצע שום מקום, ליטרלי. ככל שקראתי יותר, זה איתגר אותי יותר.
הפרטים היחידים שידעתי על הלוקיישן, מתוך צפייה חוזרת ונשנית בסידרה- זה שהוא נמצא על גבעה, שעליה כמה עצים מסודרים במעגל באופן דליל, שהוא צופה מלמעלה אל הנוף הפתוח, ושיש שביל לא סלול המוביל אל הגבעה.
מבלוגרית סקוטית למדתי, שהגבעה הזו ממוקמת בקירבת כפר בשם Kinloch Rannoch. היא נתנה נ.צ כללי ולא מיקום מדוייק אבל ציינה סימן דרך- צריך להגיע לאזור מרעה של כבשים שבשער של המרעה תלוי השלט הזה, היא כתבה:
“כשתגיעו לשלט הזה- כבר תדעו שאתם שם”, והבנתי בדיוק למה היא מתכוונת. הגבעה הזו חקוקה לי במח באופן חזותי, כשאראה אותה- אדע.
ג’יפסנו את הנ.צ הכללי, קיווינו לטוב ויצאנו לדרך.
הנה מקצת מהמראות בדרך:
יש אפילו תמרור בדרך שאומר: “היזהרו, בלאק ג’ק רנדל ימ”ש חוצה את הכביש”:
או סתם כיבשה דאבה:
אחרי התברברות קטנה, עצרנו בצד הדרך לבדוק את עצמנו ולשאול למה בשם אלוהים לא הגענו למקום. תופעת החמישה אחוז האחרונים כמעט איימה להרים את ראשה, אבל אז במקרה הסטתי את המבט אל החלון, הבטתי החוצה וקלטתי את השלט הזה:
זה סימן הדרך!!!
ואז הרמתי את העיניים מעל השלט, והגבעה עם העצים שאני כל כך מכירה טוב עמדה מולי:
הר הבית בידנו!
או יותר נכון, קרייג נא דון.
נכנסנו בזהירות דרך השער כשמאות כבשים החלו להתקהל מסביבנו
הן נעצו בנו מבטים מופתעים של “מה באתם לנו הנה פתאום?”
מקגייבר, דובר כבשית שוטפת עשה להם בררררררררררררר בקול רם והן טסו משם בבהלה.
אבל לי לא היה אכפת מהן. שעטתי לי לכיוון הגבעה.
מכל המקומות שהגענו אליהם- זה המרגש והמקסים ביותר.
אין אבנים על הגבעה, אפילו לא שרידים מהמעגל הפיקטיבי. אבל הנוף! אוי הנוף! 360 מעלות של נוף משכר.
כולנו הסכמנו שהמקום הזה קסום ברמות אחרות. נפרדנו מקרייג נא דון בצער.
אגב, בקרייג נא דון יש אפרטהייד של כבשים- כל הלבנות בצד אחד וכל החומות בצד השני. שערוריה.
די התלבטנו מה לעשות בהמשך. מצד אחד- היינו רעבים. מצד שני- היינו מאד רעבים מצד שלישי- היינו ממש ממש רעבים ואילו מצד רביעי רצינו לאכול במקום עם ציביליזציה.
בזמן דיסקוס ענייני הרעב, חלפנו על פני טירת מנזיס. היא לא קשורה לנכרייה אז לא עצרנו בה 🙂
הגענו עד לעיירה Aberfeldy אבל היא לא היתה מספיק ציביליזציונית עבורנו:
אז החלטנו להמשיך ולנסוע לפיטלוכרי.
בפיטלוכרי, נזכרתי שחברה שלי סיגלית המקסימה, המליצה לנו לאכול במסעדה The Old Mill Inn. יש מאחורי המסעדה הזו סיפור נחמד, וכיוון שהיינו רעבים מכל שלושת הצדדים, נכנסנו אליה
האוכל היה מעולה, משביע ומהנה.
ניצלנו את כל מה שהציביליזציה של פיטלוכרי יודעת להציע, דהיינו קניות, אבל בקטנה
תראו איך נראה אולר סקוטי- כולו מכיל רק פותחנים 🙂
אפילו הראנו לילדים מרחוק את סולם הדגים- זהו מתקן מיוחד שעוזר לסלמונים לטפס בניגוד לזרם. התעצלנו לרדת עד למטה- אחרי הכל- זה לא הופיע בנכריה 🙂
בפאתי פיטלוכרי יש אנדרטה לזכר החיילים שנפלו במלחמת העולם הראשונה.
כמובן שבדקתי, ואכן יש שם כמה פרייזרים, תנצב”ה.
משם הרחקנו ונסענו למקום קסום. המקום הזה נקרא Finnich Glen ומכונה Devil’s pulpit, דהיינו- דוכן השטן.
זהו המקום שאליו לוקח דוגל את קלייר בפרק 6 בעונה 1.
בסידרה כונה המקום “מי האמת” אם אני זוכרת נכון. “שתי מהמים ותעני על השאלה- אם את משקרת- את תמותי” הוא אמר לה.
מהתמונות של המקום רואים שהמקום הזה הוא משכר ביופיו. זה אתר נחבא, לא מוכר- וכל מי שבעיקר מגיע אליו זה בעקבות הצפייה בסידרה.
הגענו ע”פ ההנחיות לאן שצריך להגיע. השעה היתה כבר חמש וחצי אחר הצהריים, השמש כבר החלה לשקוע והיה קר ורטוב. כולנו לבשנו 3 שכבות והתחלנו לצעוד.
אני צועדת מקדימה בנחישות וכל שאר המשתתפים הולכים אחרי קצת פחות נחושים
בשלב הזה צריכים להכנס לשדה. השדה היה בוצי. בוץ חלקלק, סמיך ועמוק. היו אזורים מסויימים שהוא היה ממש טובעני.
בטעות נכנסתי לאיזור של בוץ טובעני כזה ושקעתי עד הברכיים.
וזה היה הקטע שמקגייבר אמר: די.
הוא הוסיף ואמר שאנחנו כולנו עלולים להחליק במדרון המאד תלול למטה, ליפול, לשבור את הראש ואולי אפילו למות ואז לא בטוח שמישהו בכלל ידע שאנחנו מתים, וחלקנו הגוסס ימות מהקור במהלך הלילה ואז כשיגלו אותנו סוף סוף יצטרכו לשלוח צוות חילוץ והצלה, להטיס את הגופות ארצה וכל הסאגה הזו רק בשביל דוכן השטן? חראם.
אז הצלחתי להציץ מלמעלה על המפל וגם זה כשהמבוגר האחראי כל הזמן צועק עלי להתרחק מהקצה החלקלק.
אז סיימנו את היום ככה
פייר? היה שווה.
אפשר לראות את המסלול המלא בבלוג של ג’ני הנהדרת.
בא לי ללכת לשם רק בשביל הברווזונים.
טוב, על מי אני עובדת, כל פרט במקום הזה נראה מושלם.
כרגיל, התמונות נהדרות וכל מילה שלך ישר להיכל התהילה, או למי האמת. מה שתרצי.
התמונות פשוט מרהיבות, מעורר חשק לנסוע לשם אבל המקגייבר שלי לא מסתכן בנהיגה בשמאל. חבל. בתמונה נדירה של מצ’יסטה נראה שהיא מאד דומה לך. אהבתי את הנופים הנפלאים, המוני הכבשים . טוב שיש לכם מבוגר אחראי ששומר עליכם מפני ההתמכרות שלך. כיף של פוסט.
תמונות מדהימות עושה חשק לנסוע
תמשיכו להינות
לדעתי הכבשים עושות את המקום 🙂 (ואולי גם תורמות לבוץ?)
מתי מתארגן טיול לאזור?כל כך עושה חשק לטייל
איזה צילומים מרהיבים ומענינים
שאפו על התמונות או שהנוף עושה את התמונות או הצלמת? בכל אופן, גם התחלתי לראות את “זרה” בבינג’ (בגללך, כן בגללך) וגם עשית לי חשק מטורף לסקוטלנד. ואם פעם עוד התלבטתי ושאלתי והתחבטתי בין אירלנד לסקוטלנד שמשום מה אצלי בדמיון אין הבדל בין השתיים… אז ההחלטה נפלה רק התאריך עדיין לוט בערפל.