מעשה בשבת אחת בצהריים, עת נכנסנו למיטה בכוונה לשנוץ.
בדיוק כשסובבתי אליו את הגב, סיפר לי מקגייבר שהוא שמע על איזו אפליקציה מגניבה שמוצאת טיסות זולות ושהוא הולך לשוטט בה קצת עד שיירדם. איחלתי לו בהצלחה ועצמתי עיניים.
בעודי עוצמת עיניים, שמעתי אותו מתלהב: “תיראי מה זה! טיסה לוארשה במאה שקלים לבן אדם. מה זה, זה לא כסף!”
התהפכתי במיטה ושאלתי בחשד מה הקאץ’. “שום קאץ'” הוא ענה לי “רק שהטיסות יוצאות מעובדה”.
“וכמה זמן לוקח להגיע עד עובדה?”
“שלוש שעות. לא סיפור” היתה התשובה.
חזרתי לישון. או לפחות כך חשבתי.
“תיראי מה זה!” הוא אמר לי “טיסה לארבעתנו, לפני הכריסמס, כולל 2 מזוודות- רק אלף שקלים! זה לא כסף!”
“פלוס שלוש שעות נסיעה לעובדה” הזכרתי לו.
“שלוש שעות. לא סיפור” הוא ענה לי.
התהפכתי בפעם השניה וניסיתי (שוב!) להרדם.
“תיראי מה זה!” הוא הקפיץ אותי “2 חדרים במלון מצוין ומרכזי, לארבעתנו- רק 1500 ש”ח! זה לא כסף!”
“בוארשה, כן?” עניתי לו.
הימהמתי עוד משהו על הגטו ועל הקרימטוריום וכבר הייתי על סף שינה כששמעתי אותו מכריז:
“אני מזמין עכשיו, כל דקה שעוברת המחיר עולה!”
כנראה שכבר נרדמתי בשלב הזה, כי כשהתעוררתי, נזכרתי שחלמתי על יאנוש קורצ’אק וגם התחלתי לפזם את עמוד האש.
אז סוף שבוע בוארשה.
יאי.
***
כשהתחלנו להתכונן לסוף השבוע בוארשה, ראינו שמזג האוויר בעונה זו של השנה קפוא. מינוס 5 מעלות, ליתר דיוק.
בנוסף לקור, היה העניין הזה של טיסה מעובדה- עובדה שלא הפסקנו לקטר עליה. (מן משחק מילים שכזה:-)) אך מקגיוור ביטל במחי יד את כל הקיטורים שלנו במשפט הרצ”ב: “כשאתם מגיעים לאנגליה ואומרים לכם שמינוס 5 מעלות ושצריך לנסוע 3 שעות, אתם מקבלים את זה בשוויון נפש, נכון? אז פשוט תדמיינו שאתם באנגליה”.
אוקיי, אז על מה נקטר?
כפי שציינתי לא פעם, אנחנו הרי משפחה שואתית, ובמהלך האריזות עלו בבית כל כך הרבה בדיחות שואה שחורות, שאני אחסוך מכם- כי הן באמת נוראיות. לילדים שלי יש חוש הומור חסר גבולות, ואני לא יודעת ממי הם קיבלו את זה!!!
מה שאני כן יכולה לספר, זה שלפני שנה הם המציאו דמות פיקטיבית, שהצטרפה אל המשפחה שלנו בכח. היא מתופעלת בקולו של הטייס, ממה שלמדתי להכיר-היא נושקת ל-60, פולנייה במוצאה, יש לה משפטי מחץ קבועים, יש לה הרבה מה להגיד על כל דבר, וכמעט כל מניפסט חוצב להבות שיוצא לה מהפה נפתח במילים “כבת לניצולי שואה…”
היא אישה מעצבנת, מרירה, ביקורתית, יש לה טון דיבור חורק והאמת שדי קטעים להיות איתה. השם שלה הוא ‘דורית’, והדורית הזו כבר הספיקה להצטרף אלי ואל הטייס ללונדון לפני חודש כשכל רגע היא העירה: “אויש, מה אני אגיד לך!”, וב”למה אני צריכה את כל הצרות האלה!!!” הטייס מתפעל את ה’דורית’ הזו כל כך באדיקות, עד שאני חוששת שהוא כבר סובל מפיצול אישיות.
בכל אופן, ה’דורית’ העלוקה הזו, שהיא דור שני לניצולי שואה, כפי שהיא חוזרת ומזכירה לנו כל יום, הציעה שנשחק משחק באוטו, בדרך הארוכה לעובדה. “כל אחד יציג את עצמו, ויגיד מיהו הבכיר הנאצי החביב עליו. אני אתחיל: שלום, שמי דורית, והבכיר הנאצי החביב עלי הוא יוזף גבלס”.
הפעם כולנו נשארנו משותקים, היתה דממת הלם באוטו ואחרי דקה כשעיכלנו את מה ששמענו פרצנו בצחוק מטורף.
אז ככה הולך להיות הטיול לוארשה: טיול לא פשוט, גם לחזקים שביננו.
מזל שאומרים שהקניות שם שוות.
היו שלום.
