אז החלטתי לסכם את הטיול שלנו לוארשה בפוסט אחד ארוך שכולל את כל מה שעשינו, ראינו, חשבנו, הרגשנו ואמרנו פלוס המלצות.
נתחיל מהטיסה:
כזכור, טסנו עם ריינאייר, שהמריאה מעובדה, כי ככה מקגייבר רצה. אז ביום הטיסה חצינו את מדינת ישראל כמעט לכל אורכה עד שהגענו לעובדה, שנמצאת באמצע שום מקום, רק עוד קצת הלאה. השדה בעובדה הוא שדה קטנטן, והוא יותר מזכיר תחנת רכבת בטבריה מנמל תעופה. חניון הכורכר שלו כל כך זעיר, שהוא בקושי מספיק להכיל עשר מכוניות. אז מה עושים? מחנים את הרכב בצידי הכביש מתוך תקווה שאף בדואי לא יפרק אותו עד שנחזור. כיוון שפראיירית אינני, הודעתי למקגייבר שלעובדה ניסע באוטו שלו ולא בשלי. וההסבר הוא, שאם האוטו ייגנב, יהיה זה האוטו שלו ולא שלי. ואכן כך היה.
שרשרת החיול בעובדה עד העלייה למטוס היתה קצרה ויעילה. רק אל תבנו על אוכל כי אין שם, וגם אל תבנו על דיוטי כי גם זה אין בשפע.
ולשאלת המיליון דולר: האם הנסיעה עד עובדה היתה שווה את הפרשי המחירים? זה עניין שנוי במחלוקת. להשקפתי האישית לא, אך להשקפת האיש שממונה על השינוע וההסעים בבית משפחת גזית זה היה שווה. או שלא היה לו נעים להודות שטעה. לעולם לא נדע.
רק לשם השעשוע: ככה עולים למטוס בעובדה: הולכים אליו ברגל בסגנון אנו באנו ארצה. זה נראה כאילו שהתמונה הזו לקוחה ממרבד הקסמים או ממבצע שלמה, אבל לא. זה פה, בעובדה:
מלון- המלון שלנו היה נובוטל וארשה. הוא ממוקם במקום מרכזי ומצוין, מול ארמון התרבות והמדע והוא נמצא במרחק הליכה מקניון זלוטה ומהעיר העתיקה.
זהו הנוף שנשקף מחלוננו ממרומי קומה 27:
כשהמבנה החום המכוער בעל החזות הסובייטית הוא ארמון התרבות והמדע – מתנת סטאלין לעם הפולני.
נסיעה והתניידות-
בוארשה מקובל להתנייד בעזרת אובר. ולכל אורך הטיול אכן השתמשנו באובר, והנסיעות היו מהירות, יעילות וזולות. הנהגים שאיתם נסענו היו שתקנים באופן קיצוני, חלקם נראו קצת תמהוניים והתרשמנו שכולם בחרו בעיסוק המוזר הזה כדי לא לשבת לבד בבית בקור ובחושך ושאובר מספק להם הזדמנות מצויינת לראות קצת בני אדם ועל הדרך לעשות כמה ג’ובות.
לא השתמשנו בכלל בתחבורה ברכבות לכל אורך הטיול, כי בואו, יש גבול, גם להסתובב בוארשה וגם לעלות שם על רכבת זה טו מאץ’ בשביל הגנים היהודיים הרגישים שלנו. אז בפעמים שלא הזמנו אובר, השתמשנו בכלי התחבורה היעיל ביותר המכונה במו רגלינו.
אוכל-
אחת ההפתעות הגדולות של הטיול הזה היה בתחום הקולינרי. מסתבר שהאוכל הפולני, עם טיפה מאמץ יודע להיות טעים. כיוון שאני אינני פולנייה במקור, אלא התחתנתי למשפחה פולנית, הרגילו אותי כל השנים האלה להאמין שאוכל פולני הוא רוטט ותפל, ולכן ממש הופתעתי לגלות שהאוכל הפולני יודע גם להיות טעים.
את ארוחת הבוקר הראשונה שלנו סעדנו בבית הקפה/ מאפייה Charlotte Menora, בסניף שממוקם באזור הגטו לשעבר.
השם של המסעדה בעברית הוא ‘לחם ויין’, והכיתוב הזה מופיע בשפת הקודש על המסעדה. המצ’יסטה מאד התלהבה שאופים שם חלות, אז היא הזמינה “חלקה”:
הטייס הזמין ביצת עין והוא קיבל אותה עם תזכורת לאוכל הפולני שהוא מכיר מבית סבתא, כשעגבניית שרי סימלית בודדה ועצובה אחת השתרבבה לה לצלחת:
ואילו אני הזמנתי כריך פתוח עם גבינת קממבר שהיה טעים וכריך פתוח נוסף עם דגים מלוחים שהיה אף הוא טעים.
מקגייבר הזמין סלט ולא נשמע מתלונן, אז אני מניחה שהיה בסדר. בסה”כ היה טעים וחביב.
כמו כן, אכלנו בראנץ’ באחד מהסניפים של מסעדת Zapiecek.
זוהי רשת המגישה אוכל פולני עסלי, ומנת הדגל הפולנית היא פירוגי, שזה מכבסת מילים לקרפעלך המוכר והטוב.
בנוסף לפירוגי, הזמנו תבשילים פולניים נוספים כמו נקניקיות, צלעות חזיר רחמנא ליצלן וגולאש. כל המנות למעט הגולאש שלי, הוגשו מעל כרוב מבושל. אני לגמתי יין חם וטעים שעלה לי לראש, ומקגייבר לגם סוג של תה פירות חם והמצ’יסטה הרחיקה לכת ולגמה מרק צח.
את האוכל לא הצלחנו לסיים מהצלחת כמו פולנים טובים, ונשארנו עם טעם חזק ומרוכז של אוכל מבושל ושעות אחר כך גם עם ההשפעות הנילוות לאכילת כרוב מבושל, מה שבוודאות לא היטיב עם כדור הארץ וההתחממות הגלובלית.
בצהריי יומנו הראשון, סעדנו ע”פ המלצתה של חברתי היקרה אורטל, במסעדת Nolita המכוכבת בכוכב מישלן.
כיאה למסעדת מישלן, האווירה היתה נעימה ומאד שירותית. ברמה של מסייעים לך להוריד את המעיל בבואך, ומסייעים לך ללבוש אותו שוב בצאתך. וברמה שהאוכל תמיד מוגש קודם לאם המשפחה, ואחר כך לכל הנתינים שלה. האוכל היה טעים ובכמות נעימה ולא מוגזמת וההגשה היתה מלווה בהסברים ארוכים על טיב המנה ומרכיביה. בעלות של 100 זלוטי לאדם, אכל כל אחד מאיתנו 3 מנות גורמה. וכל העסק הזה נמשך שעתיים, שזה שעה וחמישים דקות מעל הזמן הממוצע שלוקח לנו לאכול ארוחה נורמאלית.
כדי להתחבר לשורשים האנגליים שלנו, לגמנו את הקפה הראשון של הבוקר בשקט, שעות לפני שהילדים התעוררו, בקוסטה הסמוכה למקום מגורנו:
וגם הספקנו לשרבב בטיול הזה Eggs Benedict בגירסה פולנית, במקום שאינני זוכרת את שמו:
ולסיום סיומת, ע”פ דרישת הנוער, השתרבב גם- KFC לסיפורנו, כי לא היה עד כה טיול אחד בחו”ל שלא כלל ביקור ב KFC . הסנריו הקבוע הוא זה: מזמינים דלי של כנפיים חריפות, מפרקים אותו לגורמים ובסוף נשבעים שלעולם לא עוד, ושזו הפעם האחרונה וחוזר חלילה…
קניות:
תכלס, הסיבה האמיתית שהתכנסנו כאן, חוץ מלספוג קצת אווירת שואה מצד אחד, ואווירת כריסמס מצד שני- היא הקניות. המטבע המקומי הוא הזלוטי, והוא שווה כמעט 1:1 לשקל, כך שנורא קל לחשב. בנוסף, הכל שם באופן משמעותי זול. ביום הראשון לקח לנו זמן להסתגל לבזול הזה. כיוון שאנחנו רגילים לקניות בלונדון, אנחנו אוטומטית מכפילים כל דבר שאומרים לנו ב 5. אז נניח שנכנסנו לזארה וראינו ג’ינס ב 50 זלוטי. מיד חישבנו: 250 ש”ח, ואמרנו יאללה, סבבה. ואז שניה אחר כך נפל האסימון, או במקרה שלנו- הזלוטי ואמרנו: לא! זה חמישים ש”ח!!! עוד יותר סבבה!!!! תעמיסי 4.
ביומיים שהיינו בוארשה דגמנו את כל מרכזי הקניות שיש לעיר להציע. למקגייבר יש מדד אחד לפיו הוא קובע אם קניון הוא טוב או גרוע- וזה ע”פ כמות הכורסאות שמפוזרות ברחבי הקניון לטובת הבעלים המסכנים שהנשים שלהם מאפסנות אותם בתחילת הסיבוב ומזדכות עליהם בסופו.
(בפינה השמאלית של התמונה ניתן לראות גבר מאופסן כזה, שממחיש את דבריי)
אז הקניונים בוארשה זרועים בכורסאות וספות רבות ונוחות. המוני גברים נטושים ניצפו שם בוהים בחלל או בפלאפון שלהם וממתינים לאישה שלהם שתבוא לגאול אותם משיממונם. והנה טיפ קטן ממקגייבר: אם במקרה נגמרה לכם הסוללה מיצאו בריצפה את אריחי המתכת האלו, פרקו אותם, התחברו ישירות לחשמל בעזרת הכבל שלכם, וכשהאישה שלכם תגיע- תשלפו את הכבל ותחזירו את האריח חזרה למקומו. סה”כ הגיוני.
קניון Zlote Tarasy- הוא קניון גדול מאד ומוצלח, שממוקם קרוב לארמון התרבות והמדע. כמו כל קניון טוב, הוא מכיל את השילוש הקדוש- זארה, H&M ומנגו ועוד מאות חנויות אחרות.
אווטלט Factory Annopol נסיעה של כרבע שעה באובר ממרכז העיר.
קניון ארקדיה- גם הוא, קניון גדול עם המון חנויות.
כשאורטל החברה שלי המליצה לי על מסעדת המישלן מהאייטם הקודם, היא שירבבה גם המלצה על קרם פנים מתוצרת מקומית שעושה ניסים ונפלאות לעור הפנים ברמת הכולם חושבים שהיא עשתה בוטוקס. אז כיוון שאני כזו מושפעת, מיד איתרתי את המותג Ziaja בכל הפארמים למינהם (באווטלט יש גם חנות קטנה למותג), ופשוט עשיתי שם רכישה מטורפת. כי כל שפופרת עולה 11 זלוטי, שכאמור, זה לא 55 ש”ח, אלא רק 11 ש”ח טבין ותקלין, אז תעמיסי לי 50. בתקופה הקרובה אדע אם אמת בדבריה.
חוץ מלהסתובב בקניונים, נהננו גם לשוטט ברחובות, ובעיקר ברחוב Mokotowaska שבו יש חנויות בוטיק חמודות.
ברחוב Nowy Swiat שנבנה במאה ה 17, וששופץ לאחר המלחמה. לאורכו יש מסעדות, חנויות וגלריות. וממנו יוצאים שני רחובות קטנים- Chmielna ו Foksal.
וגם במתחם המעצבים החמוד Mysia 3.
הימים הם ימי טרום כריסמס, הכל מקושט לכבוד החג, בחנויות מוכרים את כל המרצ’נדייז היפים, שירי כריסמס מתנגנים בכל פינה ועשרות סנטות מזמינים אותך לשבת להם על הברכיים ולהביע משאלה.
חוץ מלבקר בזארה שמארה ושות’ גם ביקרנו במוזיאון בתי בובות, שמציג בתי בובות מיניאטורים שהם כידוע תחביב עתיק שלי. הכניסה למוזיאון היא מפתיעה, מקישים על דלת של ארון בגדים ונכנסים דרכו:
אבל חוץ מכל היופי הזה, השואה מהדהדת כל הזמן ברקע.
(אנדרטה לזכרו של יאנוש קורצ’אק)
למרות שזו הפעם הראשונה שאני מבקרת בוארשה, משהו במקום הזה באופן מצמרר למדי, כל כך מוכר לי. כל שנות חיי אני צורכת באופן אובססיבי סרטי שואה. וכיוון שהם כבר צרובים לי במח, וכל הסרטים ותמונות השואה שאנחנו מכירים הם בשחור לבן, תמיד תהיתי, איך נראית וארשה בצבע. ובכן, הפתעה.
אין הבדל. וארשה היא עיר של שחור לבן, גם במציאות. יתכן שזה קשור לכך שהגענו בחורף והיה מושלג, אבל כמו שאומר הטייס, אם רוצים לצלם סרט שואה חדש, לא צריך להתאמץ על תפאורה, פשוט יכולים לצלם פה אפילו בלי פילטרים וזה ייראה אותנטי.
85 אחוז מהעיר הוחרבו במלחמת העולם השניה, כך שכל הבניינים שאנחנו רואים הם חדשים. אבל מדי פעם מבליח לו איזה שריד מה 15 אחוז שלא הושמד, כדי להזכיר לך איפה אתה נמצא:
השמש שוקעת בחורף כבר ב 15:30 והטמפרטורות פה נושקות למינוס. כך שלבדיחה על זה שפולנים יושבים לבד בחושך ובקור יש בסיס מדעי במציאות. או כפי שהסביר לנו הטייס: כשפולנייה אומרת שהיא תשב לבד בקור ובחושך, זו בסה”כ גירסה מורחבת למשפט “אני אשב”, כי הקור והחושך כאן הם סטדי סטייט.
ולמה אני מספרת את כל זה? כי בשבת, ב15:30, כשכבר מתחיל להחשיך, ויש אפס מעלות בחוץ, אנחנו צועדים לעבר מוזיאון יהדות פולין:
המוזיאון ממוקם במרכז הגטו, ובמקום שעומד המוזיאון כיום, עמד פעם בניין מפקדת היודנראט. ממול למוזיאון ניצבת אנדרטת רפפורט שנחנכה ב 1948 לציון 5 שנים למרד גטו וארשה, והיא משקיפה לעבר רחוב זמנהוף, שהיה רחוב ראשי בגטו ושדרכו צעדו היהודים בדרכם אל האומשלגפלץ. אותן צעדות שאנחנו מכירים כל כך טוב מהתמונות המפורסמות. די מצמרר אותי לעמוד ברחוב הזה ממש 76 שנה אחר כך ולהמתין פה לאובר.
אנדרטת רפופורט נבנתה משיש שחור שנחצב במיוחד בשוודיה בהזמנת היטלר על מנת שישמש כאנדרטה שתפאר את נצחון גרמניה במלחמה, ואם זו לא אירוניה, אז אני לא יודעת מה כן.
מוזיאון יהדות פולין מכיל שמונה גלריות אינטראקטיביות המסודרות לפי סדר כרונולוגי. הסיור במוזיאון מלווה בהסברים קוליים בעברית והוא מרתק.
רוב חומת הגטו נהרסה, אך במספר מקומות בעיר מוצבים לוחות מתכת המציינים את תוואי החומה. אין דבר יותר משתק מלעבור ליד לוח מתכת כזה.
מה עוד ראינו?
את פסל אני ואתה של האמן הישראלי ערן שקין. זו נדנדה ענקית בגובה 8 מטר שבשני קצותיה ניצבים גבר ואישה. הנדנדה נעה באיטיות רבה באופן שקשה לשים לב לתנועה, אבל אם נגיע לכאן בעוד שעה בערך נמצא שאחת הדמויות תרד למטה ואילו השניה תעלה למעלה.
את פסל קופרניקוס, שניצב בחזית ארמון סטאשיץ, משכנה של האקדמיה הפולנית למדעים. התיאוריה של קופרניקוס על תנועת גרמי השמיים הוכיחה כי השמש עומדת במרכז מערכת השמש.
העיר העתיקה עם כיכר השוק במרכזה:
שוק חג מולד חמוד למרגלות הברביקן, שהוא שער הכניסה המבוצר לעיר העתיקה:
בעיר העתיקה יש מיצג של מספר מבנים מיניאטורים המשחזרים מבנים מפוארים שנחרבו במלחמה:
מרתה סטיוארט הפולנית:
מכוניות מיניאטוריות:
עוד שוק חג מולד:
וגם ירד לנו שלג
כמה ימים לפני הנסיעה שלנו, המצ’יסטה ואני צפינו בסרטון מצחיק שבו נראות שתי נשים סקוטיות שתוקעות את הפרצוף שלהם בערימת שלג רכה, וכשהן הוציאו את הראש, נראתה הטבעה ברורה של תווי הפנים שלהן בשלג. המצ’יסטה ניסתה את זה בעצמה:
זה לא עבד טוב, אבל היה משעשע לראות אותה מנסה:
וזהו. זה היה סופ”ש קצר אך עמוס בחוויות. למרות הכובד של השואה היתה אווירה טובה ומצחיקה ועפו באוויר הרבה בדיחות שרובן לא ראויות להיכנס לכאן 🙂
אז תודה שהצטרפתם אלינו לוארשה, נשוב וניפגש בטיול הבא בקרוב.
ספויילר: יהיה שם הרבה יותר שלג.
