אחת ההנאות הגדולות שלי בטיולים בחו”ל, היא להכנס לחנויות צעצועים ולחפש משחקים מיוחדים לקליניקה שלי. ובאמת, אין טיול שאני לא חוזרת עם איזה 3…4…10 משחקים חדשים ויפים.
בקניון ארקאדיה, תוך כדי חיפוש אחרי משחק חדש, ראיתי במקרה בחנות צעצועים דובי מקסים. וכיוון שאני שייכת לאסכולה שמאמינה שלדובים ולבובות יש נשמה וחיים משל עצמם (ע”ע טוי סטורי), החלטתי לאמץ אותו למשפחתנו הקטנה ולהטביל אותו תחת השם “ג’ורג'”.
כשיצאתי מהחנות עם ג’ורג’ בשקית, הילדים ביקשו לדעת מה באמתחתי, וכשראו את ג’ורג’ הם מחו. מסתבר שהם בעצמם ראו באותה חנות דובי לבוש בטוקסידו שמצא חן בעינהם יותר, ורצו שאחליף את ג’ורג’ בהוא עם הטוקסידו. הילדים הם בני 18 ו 21, להזכירכם. אך גם הם שייכים לאסכולת הטוי סטורי, ולכן אני לא שופטת. אבל עם כל הכבוד לוודי ובאז, לא הסכמתי לשמוע מילה על להחליף את ג’ורג’.
וכך, עם ג’ורג’ בשקית, המשכנו לשוטט עד שבאחת ההפסקות, על אחת הכורסאות שבקניון, המצ’יסטה ביקשה שאוציא את ג’ורג’ מהשקית ואתן לה לעשות איתו קצת בונדינג.
‘אבל הדובי עם הטוקסידו היה יותר מתוק ממנו!’ היא לא הרפתה.
‘ששששש!!!’ השתקתי אותה- ‘נוט אינפרונט אוף דה דובי! הוא מבין מה את אומרת וזה יעשה לו בעיות פסיכולוגיות!’ המצ’יסטה בלי להתבלבל הניחה ידיים על האוזניים של ג’ורג’, כדי שלא ישמע את מה שהיא אומרת וכדי שלא לגרום לו בעיות נפשיות והמשיכה: ‘אבל הוא נראה כזה מסכן!’
כמה שעות אחר כך, במלון. אנחנו פורקים את הסחורה ואני שולפת את ג’ורג’ מהשקית. המצ’יסטה אוחזת בו, ומצטרף אליה אחיה, הטייס. הוא לוקח מידיה את ג’ורג’ , בוחן אותו מכל הכיוונים ואז אומר- ‘אמא, נוט אינפרונט אוף דה דובי, אבל חסרה לו יד”.
שתינו נזעקות לעבר ג’ורג’. בודקות אותו מכל הכיוונים, ואכן- הדובי גידם ואנחנו לא שמנו לב! וליתר בטחון כדי שהוא לא יבין, הנחתי גם אני ידיים על האזניים שלו ונתתי את הפרוגנוזה: ‘הדובי הנדיקפט’.
הילדים הלכו לחדרם והחליטו לקחת איתם את הדובי ג’ורג’ כדי שישן איתם במיטה. הילדים, אני מזכירה זאת שוב, הם בני 18 ו 21. כעבור שעה אנחנו מקבלים מהם הודעה קולית, בקולו של הטייס:
“אז קנית בובה של דובי וגילית שאין לה יד. מה תעשה? (המצ’יסטה): טינג!
האם תברח מהחנות בצעקות? (המצ’יסטה): טינג!
האם תכה אותה עם מקל? (המצ’יסטה): טינג!
האם תחליף אותה בסתר עם דובי של ילד אחר שראית בקניון? (המצ’יסטה): טינג!
או פשוט תתנהג רגיל. פשוט לאהוב ולהתאהב”.
עכשיו גם אתם מבינים למה למרות גילם המופלג, אני לא מוכנה לטוס בלעדיהם לחו”ל.
