תחנת סנט לאזאר היא תחנה גדולה. נראית כמו טרמינל. ממנה יש רכבות שנוסעות מחוץ לפריז ואפילו מחוץ לצרפת. אנחנו קונים כרטיסים לרכבת לורנון.
היפנית שמתיישבת ליד הטייס נרדמת והראש שלה מנקר על הכתף שלו. הוא חושש שהיא עומדת לרייר עליו. מעבר לכך שהילד הוא איסטניסט מובהק, כרגע הוא בעיקר דואג שבעקבות התפוצצות הכור בפוקישומה, היפנית המסכנה תדביק אותו בקרינה רדיואקטיבית דרך הרוק ושיצמח לו לפתע זנב. הוא יוצא מהאירוע חי אבל אנחנו כמעט משתינים במכנסיים מרוב צחוק.
הרכבת מגיעה לורנון כעבור 50 דקות ולמראה התור הארוך לאוטובוס לז’יברני אנחנו מוותרים ומחליטים לצעוד ברגל 7 ק”מ עד ז’יברני. יש לנו קצת ייסורי מצפון לאור כמות הבאגטים, הקרואסונים, האקליירים ושלא לדבר על הצ’יזבורגרים ששאבנו בימים האחרונים…
אנחנו מתחילים ללכת וחמישים מטר אחר כך אני מזהה באופק בולונז’רי ובאותו הרגע הסתיימו ייסורי המצפון של כולנו. אני זוממת עליו ואנחנו חוצים את הכביש. (המצ’יסטה: “אמא, אלכסון- אסון. לא שמעת על זה אף פעם?!”)
מעמיסים בגטים טריים, קרואסונים ואקלייר שוקולד שמתחלק בין כולנו ומוציא מאיתנו קולות בלתי אנושיים…המצ’יסטה מציינת שזו העוגה הכי- הכי טובה שאכלה מעולם ו”את מוכרחה להכין לי כזה כשנחזור לארץ. אבל בדיוק כזה!”
בביצת הקינדר החדשה היא מגלה עוד הפתעת ברבאבא! איך אנחנו אוהבות ברבאבא! דיגידיקונץ, ברבאקונץ!
אנחנו מזהים מרחוק ספסל ליד הנהר שהשם שלנו כתוב עליו ושם אנחנו פורסים את ארוחת הבוקר שקנינו זה עתה ומצרפים את הגבינות שהבאנו והפודינג המעולה בטעם שקדים ופיסטוקים וכן את הפלאן המשובח.
(בתמונה העליונה: פלאן שחבל על הזמן. בתמונה התחתונה: פודינג בטעם שקדים ופיסטוקים. חפשו אותם בסופר הקרוב לביתכם. לא תמצאו אותם)
האיש הצרפתי הנחמד על האופנוע שאנחנו פוגשים בדרך, ממליץ לנו לצעוד לז’יברני דרך השביל לאורך הנהר ולא לאורך הכביש. המלצתו שווה זהב. זהו אחד השבילים היפים ביותר שצעדנו בהם. צילמתי כל צעד!
אני עצרתי לצלם כל שנייה בערך, כשהטייס ולחילופין המצ’יסטה צועקים בכל פעם: “את צילמת? זה אסור! תמחקי את זה מיד!” גם בפעם המאתיים הבדיחה הזו ממשיכה להצחיק…
ועכשיו חידה:
מי יודע מדוע מקגייבר עומד בקצה אחד של השביל
והטייס בקצה השני? לאן הם מתצפטים? ומה מתרחש באמצע?
יאפ.
פיפי בחיק הטבע זה דבר נחמד, רק שבפעם הבאה צריך לבדוק טוב טוב שלא עושים אותו על נחיל נמלים.
אאוץ’!
לאחר שבעה ק”מ של צעידה והתגרדות באחו אנחנו מגיעים סוף סוף לז’יברני.
תחילה אנחנו נכנסים למסעדה. כי הרי המון זמן לא אכלנו!
המצ’יסטה ואני הולכות לשירותים שנמצאים בחצר האחורית ומתפעמות מהיופי.
אחר כך מוגש לנו מרק בצל אשר לא נפלנו ממנו.
ואחרי כן אנחנו ממשיכים להתקדם לעבר ביתו של קלוד מונה, חולפים על פני הבתים היפים של הכפר היפה שנמצא בחבל נורמנדי.
איזו הפתעה! תור של שעה וחצי בהמתנה לכניסה לבית!!!!!
הבית מפוצץ באנשים. החצר יפהפיה, אך מרוב אנשים בקושי אפשר לראות משהו.
בתוך הבית אסור לצלם (איזה מעצבנים!), אבל רציתי שתיראו את חדר האוכל ואת המטבח המיוחד (הי רקפת אהובה!) אז הורדתי את שתי התמונות האלו מהרשת:
אכן מדהים.
דרך מנהרה תת קרקעית בגינה, עוברים לגינת חבצלות המים. משגע!
מקגייבר אומר שאם היתה לו גינה כזו, גם הוא היה מתחיל לצייר חבצלות מים.
בבית הזה גר מונה 43 שנים עד מותו.
את גן חבצלות המים הוא רכש ב- 1895 ובו חבצלות המים, הגשרים, הערבה הבוכיה והסירות הירוקות.
מונה אמר: “כשרק הגעתי לז’יברני הייתי כמעט לבד, הכפר הקטן היה בלתי מקולקל. היום נוהרים לכאן אמנים רבים כל כך, עד שלעיתים קרובות אני שוקל לעזוב”
אנחנו הרגשנו את אותו הדבר.
אלא שכשאנחנו שקלנו לעזוב גילינו שהאוטובוס עזב לפני 5 דקות, והאוטובוס הבא יגיע רק בעוד שעה. נותרה לנו שעה לשרוף. אז הלכנו לבית הקפה הסמוך, אלא מה?
סופסוף אנחנו שותים לראשונה בטיול הזה קפה ראוי, והילדים שואבים שתי כוסות צ’וקולטה.
כעבור שעה הגיע האוטובוס, שלקח אותנו לתחנת הרכבת. כשהגיעה הרכבת המצ’יסטה קפצה פנימה ראשונה, הזדרזה לתפוס עבורנו ארבעה מקומות ישיבה והכריזה: “המונה ליזה עדיין מחייכת!” גם אני. דוז פואה לנסיכונת שלי. ולמקגייבר על המסג’ ברגליים בדרך.
ואני בדיוק באותה הפוזה מאוחר יותר על הבלקון:
אתם עוד איתי? כי יש עוד המשך
