הטיול הזה, בניגוד לטיולים האחרים שלנו, תוכנן תוך כדי תנועה.
לכל הטיולים שלנו עד כה, התכוננתי תמיד כמו לפני מינימום מבצע ליטני, עם תכנית אב מסודרת, תכניות מגירה, לו”ז מוכן מראש עם מינימום אפשרויות לטעויות. והפעם- למעט טיסות ומקום לינה, לא ארגנתי שום דבר. לא תיכננתי כלום, לא למדתי את השטח, עד כדי כך שהפעם הראשונה שקראתי חומר על טוסקנה, היתה בנתב”ג, עם הקפה הראשון, שעה לפני ההמראה!
היום התעוררנו בבוקר לקול ציוץ הציפורים ולא מיהרנו לשום מקום, איפשרנו לילדים להקיץ יקיצה טבעית, ואחרי שסיימנו להתארגן, יצאנו לכיוון דרך הקיאנטי. זהו מסלול נסיעה איטי קלאסי שעובר בחבל היין, בדרכים צדדיות שקטות, בין גבעות, כפרים עתיקים, כרמים ויקבים. מתאים בדיוק למזג שלנו בימים אלה.
הטייס אחראי על המוזיקה באוטו, ומדי פעם כשיש לי השגות לגבי היכולות הדיג’יות שלו, הוא מיד שם שירים שהכניס תחת תיקיית “אמא”
וכשאני מפגינה שביעות רצון ומשתתקת הוא מסנן מאחורה “אויש, כל כך קל להשתיק אותך, זה ממש כמו שעושים לילדים…!”
דרך הקיאנטי עוברת על כביש 222 שמתחיל בפאתי פירנצה, ואנחנו נוסעים לאורכו המתפתל, מתענגים על הנוף, כשמדי פעם עוצרים ודוגמים את היקבים שבסביבה ואת מה שיש לכפרים להציע לנו.
הנה השלל. יין לבן ארוז באריזה קשיחה שמאפשרת יבוא אישי לארץ. וכיוון שאני מעדיפה יין לבן על פני אדום, אני מכונה “גזענית יין”.
בבאדיה א פאסיניאנו עצרנו לחלץ עצמות וגילינו מגרש למכירת רכבי אספנות, שממוקם בחצר הכנסייה.
בתוך הכנסייה, הכומר מתפלפל:
מחוץ לכנסייה מוכרים רכבים. הכי קודש וחול.
אחרי שסקרנו את צי המכוניות:
הגעתי למסקנה שאני קונה את זו:
אבל אז ראיתי את זו והתחילו ההתלבטויות:
לא הייתי סגורה על עצמי. אבל ממול למגרש היה דוכן למכירה של מיני מזונות, וברוח המקום קניתי שקית של זה:
זה חטיף כזה שמזכיר בצורתו את לחם הקודש הנוצרי, לחם הקודש הזה הוא בטעם אניס:
התברכנו על כל השקית והיה טעים.
בגרבה אין קיאנטי, עצרנו כי בדיוק זיהינו שוק עתיקות שמתקיים בכיכר המרכזית
המוכרת החביבה הזו ראתה שאני מצלמת ומיד עשתה פוזה למצלמה:
אבל היא לא מכירה אותי. כי אני בכלל צילמתי את הפסל שמאחוריה:
והנה גם המאחורה שלו:
היום הוא יום ראשון שלפני חג הפסחא, והוא נקרא “יום ראשון של הדקלים”. זהו חג נוצרי המציין את כניסתו של ישו, יקיר הבלוג, לירושלים, כמה ימים לפני הפסיון. ישו נכנס לירושלים רכוב על גבי חמור, ואנשי העיר כיסו את הדרך לפניו בענפים ובירכו אותו. זוהי הסיבה שכל האנשים שראינו היום, לאורך כל היום, הסתובבו עם ענפי עץ זית ביד, כי זה מנהג מסורתי, כמו האישה פה באמצע:
זה היה שיעור קצר בהסטוריה.
עצרנו בדרך גם בפאנאצו אין קיאנטי ולבסוף לבסוף הגענו לסיינה:
סיינה היא עיר עתיקה, הבתים שלה מתוארכים מימי הביניים:
בקירות יש גומחות שבהן הניחו נרות, כדי להאיר את הרחובות החשוכים:
וליד פתחי הבתים תלויים ווים מיוחדים לקשירת הסוסים:
כל אחד ניסה לדמיין לעצמו, איזה עיצוב היה לוו שלו, לו חי בימי הביניים והיה צריך לקשור את סוסו:
יש ווים כאלה אציליים שמתאימים למצ’יסטה:
כאלה מיוחדים שמתאימים לטייס:
וכאלה יפים שמתאימים למקגייבר:
אתם בודאי סקרנים לאיזה וו אני הייתי קושרת את הסוס שלי, נכון?
ובכן היו כמה אפשרויות, כולן מאותו הז’אנר.
זה:
וזה:
וזה:
וזה:
מה שבטוח, אם הייתי תושבת סיינה בימי הביניים, בכל פעם שהייתי קושרת את הסוס שלי, הייתי נהנית!
יש שם גם מקושי דלת ממש מקסימים, שמעוררים חשק להקיש:
ובאיזו חנות ראינו מפל של שוקולד כמו בצ’רלי בממלכת השוקולד, עם ילד איטלקי מוקסם:
ובחנות שליד, ילד איטלקי אחר:
ראינו גלויות מקסימות של חתולים!
ואת פסל הזאבה שהניקה את רומוס ורומולוס, מקימי רומא, שהצאצאים שלהם, ע”פ האמונה- הקימו את סיינה.
ראינו אומנות על הקירות:
ועל המדרכות:
ואת בזיליקת די סן דומיניקו
שמבפנים היא מרהיבה לא פחות:
“מה זה, מה הם שמו לישו על הראש?”
“אני חושבת שזה העוגייה הכשרה לפסח”
“תסתכלי אמא, אסור לאכול פה, אסור לעשן, אסור להיות אישה…”
בסוף הגענו לפיאצה דל קומפו, הכיכר המרכזית של סיינה:
רחבת הכיכר, שעליה מתחרדנים עכשיו עשרות אנשים, נבנתה בשנת 1349!!!
במרכז הכיכר ניצב הטורה דל מנג’ה. זהו מגדל שנבנה בשנת 1325, בימי הביניים החשוכים והוא מתנוסס לגובה 102 מטרים.
החלטנו לטפס עליו.
אם היינו בימי הביניים, והיינו מגיעים לכאן רכובים על הסוסים שלנו, היינו קושרים את הסוסים לעמוד המרכזי, על ווים מהז’אנר החביב עלי, כמו אלה שהיו על פתח ביתי.
אנחנו מתחילים לטפס
ולטפס ולטפס ולטפס ולטפס ולטפס ולטפס ולטפס ולטפס ולטפס ולטפס ולטפס ולטפס ולטפס
עד שהגענו למעלה אל הפעמון:
ומלמעלה יש תצפית נהדרת על הכיכר
ועל כ-ל ט-ו-ס-ק-נ-ה
\
בימים יפים אפשר לראות מפה אפילו את החרמון!
ואז, אחרי שסיימנו לצלם, התחלנו לרדת לרדת לרדת לרדת לרדת לרדת לרדת לרדת לרדת לרדת לרדת לרדת לרדת
עד שהגענו למטה.
בברכיים פקות ורועדות עמדנו שוב בכיכר, הבטנו שוב במגדל, אחר כך בשעון שעל היד שבישר כי היום טיפסתי 39 קומות!!!
עשיתי חישוב מהיר והגעתי למסקנה שהיום, את הגלידה המעולה של Grom, הרווחנו ביושר
(אני אחרי הגלידה):
המשך יבוא…
הו, איילת אין מוצלחת ממך כדי להעביר רשמים ותחושות עם קריצה שובבית. מה אהבתי: את תמונת שתי הנשים המבוגרות שלבושות בצורה על כך מכובדת,, לא רואים את זה כמעט בארץ, וזה חבל. כמובן שמאד אהבתי את הפסל שאפילו ה”אחורה” שלו היה חמוד. הווים הפאליים שאליהם היית קושרת את הסוס, סיינה נהדרת וכמובן שביקרתי והתחרדנתי בככק אל קאמפו אבל לא עליתי למגדל, עוררת בי געגועים לטוסקנה. המשיכי לספר, זה מקסים.
שווה לקרוא אותך. לעבור אתך צעד צעד, לקרוא את מה שיש לך לומר זה תמיד משעשע מחויך ומעורר קנאה. (טוב, סתאם סתאם.. מה פתאום אני מקנאה . אני ממש נהנית על באמת!! ) .
כל הכבוד על העליה למגדל – באמת היה שווה כל מדרגה שעלית. צילומים נהדרים!
מקום מקסים 🙂
איילולה, אלופה כרגיל. טוסקנה נהדרת!!! וסיינה במיוחד. ראית שיש שם גם חנויות לציוד אבירים? אם את אבירה ,זה המקום הכי טוב לקנות בו ציוד …
עוד משהו קטן. נכון יש את הכיכר הגדולה?? זוכרת שסיפרתי על תחרות סוסים דו שנתית בסיינה? זה שם בדיוק!!!
את רוצה אלפא רומאו ישנה?
כשאנחנו פוגשים את המכונית הזאת. אבא של אלונה תמיד מספר לנו שכשהוא היה צעיר הוא קנה אחת כזאת מהבן של קיסר אתיופיה. היתה כזאת לבן של היילה סילאסי כשהוא היה סטודנט בירושלים.
מכונית קיסרית