יומני הולנד- פרק אחד עשר

הבוקר מתחיל בצעידת גשם מהירה נמרצת 

 

עצירה בסטארבקס לפמפקין ספייס לאטה, כוכב העונה:

והמשך צעידה נמרצת

גם היום הבאנו בראש להרינג:

ולעוד אחד:

בהולנד יש ביטוי שנקרא: חזיילח, והמשמעות שלו הוא אווירת חמימות מהנה נעימה ורגועה. 

הרינג עושה לנו חזיילח בבטן.

אנחנו חולפים בשוק הפרחים הצף:

דוכני הצבעונים ממוקמים על גבי סירות בתעלת סינגל

 

 

ויש שם, מאחורי דוכני הצבעוניים חנות לקישוטי כריסמס מהממת. בין הקישוטים, הם מוכרים גם בתים מוארים שאי אפשר לעמוד בפניהם, ולכן הבית הזה מצטרף לכוחותינו:

אפשר ממש להציץ דרך החלון:

במרכז כיכר רמברנדטפליין מתנוסס פסלו של רמברנדט. מסתבר ששמו הפרטי של רמברנדט הוא- רמברנדט. שם המשפחה שלו הוא ואן ריין.

למרגלות הפסל ניצבות 22 דמויות ברונזה המופיעות בציורו המפורסם “משמר הלילה“

 

 

 

 

 

ואנחנו מגיעים למקום המיוחד הזה- תראו את הבית מצד ימין: 

זהו הבית הקטן ביותר באמסטרדם. הוא עומד פה כבר 278 שנים.

השוטטות מובילה אותנו דרך רובע החלונות האדומים,כשהזונות יושבות בחלונות ומציעות את מרכולתן.

אחד השוערים מזהה שאנחנו ישראלים, ומציע לנו בעברית מדוקלמת ובמבטא הולנדי כבד להכנס לצפות ביחד עם הילדים במופע סקס. הוא אומר את זה במילים הרבה יותר X rated ומוסיף “זה חינוכיס!” אנחנו צוחקים ומוותרים על ההזמנה.

אבל יש שם ברובע כמה סינרים ממש חמודים:

 

וכשיצאנו מרובע החלונות האדומים, הגענו לכיכר ניומארקט, שבמרכזה בית השקילה. המבנה שלו דומה לטירה עתיקה עם צריחים מחודדים. הוא הוקם ב 1488 והיווה את שער הכניסה לעיר מכיוון מזרח.

כאן שקלו הסוחרים את הסחורה שלהם במאזניים הציבוריים.

בזמן מלחמת העולם השניה- רוכזו יהודי אמסטרדם כאן בכיכר הזו לקראת שילוחם למחנות הריכוז.

מול כיכר הדאם ניצב בית הכלבו הגדול דה ביינקורף

אנחנו נכנסים לשם כדי להתייבש קצת מהגשם:

ובמחלקת כרטיסי הברכה ממש התאהבתי בשלושה כרטיסים:

משם אנחנו נכנסים למוזיאון מאדאם טוסו עם כרטיסים שהזמנו מראש דרך האינטרנט:

פוגשים את אנה פרנק:

את מלך הולנד ואשתו. הם הגירסה המיובשת של בית המלוכה הבריטי האהוב שלנו:

ושימו לב מה עשו לזוג המלכותי בראנג’לינה:

הפרדת כוחות! מה נאמר, אפשר היה לחתוך את המתח באוויר…

אנג’לינה משמאל:

בראד המבואס מימין:

פוגשים את הג’יימס בונדים לדורותיהם:

את מרילין:

את דייויד בקאהם, וזו שלידו היא לא ויקטוריה, אלא מעריצה מזדמנת:

הוא נראה קצת עצבני:

את פרדי:

את אלביס:

הטייס: דייויד בואי נראה קצת עצוב.

אני: בטח. הוא עצוב שהוא מת.

את ליידי גאגא

את מאדאם טוסו בכבודה:

את ואן גוך, כשברקע ציורו הידוע: “עמק יזרעאל ההולנדי”

את קפטן אמריקה החתיך:

ואת ת’ור העוד יותר חתיך:

ולסיום סיומת את אלברט:

מחוץ למאדאם טוסו היריד עדיין פועל במרץ:

ואנחנו חוזרים למדרחוב:

 

 

צועדים צועדים צועדים…

אל עבר הנ.צ הנחשק The Pancake Bakery.

הפנקייק כאן נחשב לפנקייק הטוב ביותר באמסטרדם.

ואכן, הפנקייק תפוחים והפנקייק בננה שוקולד- עושים לנו חזיילח בבטן:

המסעדה עצמה יפהפיה ומשרה אווירת חזיילח קלאסית. על הקירות תלויות תמונות חזיילח מקסימות, וזו אחת מהן:

ואני אומרת בלב: “איזה מאמי התמונה! בא לי כזו הביתה!”

מה רבה היתה ההפתעה, כשלחשבון התלוותה גלויה, העתק של התמונה הזו. עשתה לי חזיילח.

משם אנחנו ממשיכים בצעידה נמרצת לכיוון התחנה המרכזית:

ובסמוך אליה אנחנו עולים על שייט בתעלות שנמשך שעה ונכנס לתוך השקיעה:

יש הסברים נילווים, אפילו בשפה האקזוטית עברית:

אני ממש מאוהבת בעיר הזו! אני מרגישה בה כל כך חזיילח.